גושפרתה - גיליון 959

- ראיון אישי איש אחד

| יעקב אילוז |

שרה חיה דריבן קירות ביתה של שרה-חיה דריבן מרתקים. הצבעוניות העזה שלהם מעידה על כך שמדובר בביתה של אומנית בנשמה. תוך כדי השיחה בינינו היא ממוללת ענבים לתוך קערה ומכריזה בגאווה ש“זה יהיה מיץ ענבים“.

ביתה העצום של שרה חיה הוא בן ארבע קומות וממוקם באזור התעשייה של קריית-ארבע. הבית העתיק היה שייך לבעלה, אדי דריבן ז"ל, ’השריף של חברון' הנודע, והיא הוסיפה לו צבע וחיות. שרה חיה היא טיפוס מפתיע: את הריאיון היא מתחילה בפסוק ’ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך', ומיד היא מוסיפה בחיוך ”מה שחשוב הוא לא מה הסיפור של בן האדם, אלא מה הסיפור עשה לאדם". אחרי הפתיחה המרוממת היא עוברת לתאר את חייה מהסוף: ”קוראים לי שרה חיה, ואני מתפללת ביום הכיפורים במערת המכפלה לבושה בלבן, כשהנכדה שלי על הברכיים. זה פלא ונס שה' עשה איתי. כמובן שהוא דרש ממני גם עבודה פנימית רבה, אבל אני רק מודה." לאב 1952 היא נולדה בארגנטינה בשנת יהודי-פולני שהצליח להתחמק מאימת המלחמה. בארגנטינה מכר האב דברים מבית לבית למחייתו, למד ב'חיידר' והשתתף בפעילות בתנועת נוער יהודית. למרות הכול הוא התחתן עם גויה ולביתם הם קראו ’צ'רנה קלרה' על שם שתי הסבתות האחיות שמתו בפולין )הסב נשא את צ'רנה לאשה, ולאחר שנפטרה נשא לאישה את אחותה, קלרה(. שרה חיה עברה גיור קונסרבטיבי יחד עם אמה ואחיה בבואנוס-איירס, ובאותו היום שני ההורים התחתנו בשנית. ”לא סיפרו לנו שום דבר," אומרת שרה. ”תמיד חשבנו, אני ושמואל אחי, שאנחנו יהודים, כי ככה גדלנו. נאסר עלינו אפילו לשחק עם גויים," היא מעידה באירוניה. ”ההורים לא היו דתיים, אבל כן הלכנו לבית כנסת בראש השנה, בפסח ובעוד חגים. היהודים שהכרתי שם שונים לגמרי ממה שיש פה. שם הרב היה יכול להגיע לבית הכנסת ברכב בשבת, ובית הכנסת היה יותר כמו מועדון שיושבים בו ומדברים." בתחושה העצמית שלה, חשה צ'רנה הקטנה יהודייה כמו כל יהודי אחר. ”בגיל חמש קיבלתי את ספר התנ"ך הראשון שלי," היא מצביעה על השולחן שעליו עומד ספר ישן ובלוי. ”כשקיבלתי את הספר, ראיתי את דמותו המצוירת של

הבין שאני מתכוונת ברצינות ואמר לי שכשאגמור את התיכון אוכל לטוס לישראל." כשהגיעה לגיל שבו התיר לה אביה לעלות לארץ, הגשימה שרה את תוכניתה ועלתה לארץ במסגרת תנועת הנוער העברית. כשהגיעה לכאן הודיעה להורים בשיחת טלפון שהיא לא מתכוונת לחזור. ”מכרתי שעון זהב שהגיע איתי מארגנטינה, ובכסף שהרווחתי, הצלחתי לדבר עם הוריי שמונה דקות וחצי בשיחה לחו"ל. זה היה אז יקר להחריד. הספקתי לומר להם שאני כנראה מתחתנת בקרוב, ונשארת." לקראת החתונה עברה גיור נוסף ואביה אף הספיק להיות נוכח באירוע. בהמשך, אחרי גלגולים לא מעטים וגירושין, נותרה שרה במצב לא פשוט: אם יחידנית לשלושה ילדים ועיסוק אומנותי שלא ממש מצא חן בעיניה. ”אומן אלו אותיות אמן," היא אומרת בשפתה המיוחדת. ”ואמן זה אמת. אומנות נוצרת ממקום של אמת פנימית עמוקה, ואני הרגשתי שאני בעצם מוחאת כפיים עם כולם למלך העירום." לאחר פרק זמן מקבלת שרה הצעת עבודה להפיק סרט על תרבות דרום-אמריקאית ישראלית, ולשם כך היא טסה לארגנטינה. ”שישה חודשים עבדתי על הסרט הזה, כשהלב שלי שותת תוך כדי עבודה. הלכתי לגורו מקומי כדי לקבל תשובה, ומה שהוא אמר לי הדהים אותי: ’את יודעת מצוין לסלוח לאנשים אחרים, אבל לעצמך אף פעם עוד לא סלחת. באת אליי בדיוק בזמן. מחר זה היום שלכם, היום של הסליחה. לכי לבית הכנסת שהיית מתפללת בו עם ההורים.' למחרת הופעתי בבית הכנסת אחרי שנים שלא הייתי שם. פתחתי סידור, והרגשתי שכל מילה כתובה עליי בדיוק. אם שואלים אותי היום מתי היה הרהור התשובה הראשון שלי, זה שם." צ'רנה חוזרת לארץ עם הסרט שלה שקוצר הצלחה רבה, אך שוב עושה פנייה חדה, עוזבת את הכול ויורדת לסיני. בסיני היא מקימה חושה שמיועדת בעיקר לאומנים שרוצים שקט כדי

שרה על רקע הציורים

“אני מערבים לא מפחדת. את זה למדתי מאדי. מה שיותר מפחיד אותי אלו הבירוקרטיה והחשבונות"

אברהם אבינו שמסתכל על הכוכבים, והבנתי בדיוק לאן אני שייכת," היא מתארת בעיניים נרגשות. ”זה סימל עבורי את כל התרבות שאליה רציתי להשתייך. הלכתי לתנועת נוער מאוד צעירה, ושם התחלתי לשמוע על ישראל. בגיל עשר באתי לאבא שלי, ואמרתי לו שאני לא רוצה לגור בארגנטינה, ושנולדתי בשביל לחיות בישראל." ואיך הוא קיבל את זה? ”אבא שלי בהתחלה צחק, אבל אחר כך הוא

<<

|

8

פרתה גוש מבית