סיפור חיים - סיפורה של רחל סגל

סיפור חיים סיפורה של רחל סגל

2016 הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

) שוורץ מפולין

סיפורה של רחל סגל (

1191 , בתחילת הכיבוש הגרמני , התחילה בריחה המונית של נוער יהודי אל פולני

בשנת

העיר וילנה . בין הבורחים היו חברי הקיבוץ של מנחם , אחיה הבכור של רחל . כשמנחם הגיע

ח הודעה הביתה והציע לאחיו יעקב ולאחותו

לווילנה , שטרם נכבשה על ידי הגרמנים , של הוא

שפרינצה להצטרף אליו . המשפחה התכנסה בבית , ושפרינצה ויעקב הודיעו שהם עוזבים

ויחד הם יעברו את הגבול .

תפסה את שמלת אחותה והודיעה בדמעות שהיא רוצה לנסוע

באותו רגע רחל

הצעירה

. אתם ההורים התחננו שתשאר בשל גילה הצעיר ושבריריותה , אבל רחל התעקשה שהיא

ב וגרת דיה . מהלך עצמאי של ילדה בוגרת , שבדיעבד הציל את חייה .

רבות עם אחיה ואחותה בדרך לווילנה ובעיר עצמה , עד שהתגלגלה

וכך עברה רחל

תלאות

בסופו של דבר לארץ ישראל . אותה החלטה של רגע היא ששימרה את הרצף ההיסטורי של

המשפחה שנקטע , והביאה לעולם את כל הדורות שרחל הבי אה עד היום .

זאת בקצרה תמצית סיפורה של רחל סגל . הזיכרונות הרבים שנותרו התנקזו אל ספר מרגש

סיפורה הוא סיפור חייה של

, שכתבה שנקרא אני לא נשארת כאן א נ י הולכת עם אחותי ...

י האוכלוס יה היהודית בגלות תחת הכיבוש הגרמני , והוא משקף את כוח הרצון העז לחיות

ואת השאיפה הב - לתי נלאית לשרוד . תלאות חייה ניבטים גם מהתמונות הרבות שהיא

מציירת בעשרים ושמונה השנים האחרונות , מאז מלאו לה 56.

בשנת 1199 להוריה אלטה -

' ה או רוח לה בפי אביה ) נולדה בסוסנוביץ '

' רוחצ ( רחל

שבפולין

( טאובה לבית זילברברג ) ואהרון שוורץ . רחל היתה בת רביעית להוריה , אחו ת למנחם הבכור

אשר שרד את המלחמה , יעקב הצעיר ממנו ש, היה פעיל במחתרת , אך לא שרד את

ומוטק

שהיתה חברה בקבוצת פרטיזנים ושרדה ואבר ,

המלחמה , , ) לובה ( שפרינצה

מק

הצעירים ממנה , אשר נספו יחד עם ההורים .

ואחרי

" אבא היה יתום ולא הכיר את הוריו , " מספרת רחל . " הוא נולד וגדל בעיר , ין' חנצ , קטנה

וד סבא ד

אבל היו לי סבא וסבתא מצד אמא ,

ֶ צ ְ ל ֶ מות הוריו עבר עם אחיו ואחותו לעיר ק .ה

וסבתא פייגה , וביתם היה לא רחוק משלנו . לא זכורים לי ביקורים רבים אצלם ."

93 , בעליית הגג , הושכר חדר קטן

בבית נאה בן שלוש קומות , ברחוב פילסודסקי 'מס

למשפחה ב ת שמונה הנפשות .

" חיינו בצמצום ובעוני אבל אני זוכרת משפחה חמה ואוהבת . אבא היה חולה ריאות ובקושי

, עבד ואמא היתה המפרנסת העיקרית ומכרה דברי סדקית מדלת לדלת , תוך טיפול

, הילדים היינו צריכים ללכת

במשפחה הגדולה . היא מכרה את הסחורה בתשלומים , ואנחנו ,

1

מידי חודש ולג בות את הכסף . אני זוכרת שלא פעם דפקתי על דלתות אך נשלחתי הביתה

כלעומת שבאתי וחזרתי כעבור שבוע , וכך שוב ושוב .

על אף העוני תמיד היינו נקיים ולבושים יפה . אמא היתה אשה יפה , בהירת שיער ובעלת

אבא היה גבר נ , אה בעל עיניים

עיניים כחולות . למרות קשיי החיים היא תמיד נראתה כ ' .' ליידי

לא היתה לו השכלה פורמלית .

חומות וזקן חום שאחר כך הלבין . הוא היה חכם ש למרות

הוריה של רחל – אהרון ואלטה טאובה

היינו משפחה מסורתית ואבא הלך לבית הכנסת בחגים , לבוש קפוטה ממשי . היו לנו רגעים

יפים , בעיקר בשבתות וחגים . אמא עשתה מאמצים כדי שהחגים יהיו יפים ושמחים .

בחדר הקטן שבו התגוררנו היה לי מ ְ ו ר וח של 93 "ס מ בין החלון למיטה , וזאת היתה הפינה

שיחקתי עם חברות

.שלי שם ישבתי כל היום , שם תפרתי לעצמי בובות מסמרטוטים םש,

נּ ַ בלילה יש ו כולנו בשתי מיטות . היה גם תנור אפיה שאהבנו לשבת לידו

ו שם הייתי מאושרת .

בחורף הקשה של פולין ולאפות בו תפוחי אדמה . למרות המחסור והעוני אני לא זוכרת

שהיינו ממורמרים . בבית שררה תמיד אווירה חמה ונעימה , משפחתית ואוהבת , בעיקר

לי ריאות בעיר אוטבוצק

בתקופות שאבא היה אתנו . לעתים הוא היה נשלח לסנטוריו לחו ם

מזג האוויר נעשה חם ולח ל. פעמים נסענו לכפר לבית שכור .

שליד ורשה , במיוחד בקיץ כש ,

הבילוי היומי שלנו היה ארוחת בוקר עם אבא וטיול ביער הסמוך לאחר מכן . אהבנו

בכפר

לקטוף אוכמניות ביער ולעשות פיקניק עם אבא , שישב וקרא עיתון או ספר .

אני זוכרת ערב פסח שבו חיכיתי לאבא שיחזור מבית הכנסת ונרדמתי והחמצתי את הסדר .

בכיתי מאד . אמא אמרה לי ' , לא נורא , הרי מחר יש עוד סדר . אבל גם למחרת נרדמתי

היום הזיכרון הזה מעלה בה חיוך .

והחמצתי גם ". אותו

1193 " . אמא הגיעה לסוף שבוע , אספה את כולנו

רחל זוכרת את הקיץ האחרון בכפר -ב,

נשלחנו לשחק בחוץ , וכעבור זמן קצר אבא

וחזרנו הביתה . בבית חיכתה אשה זרה ,

אנחנו

". מוטק

יצא אלינו ובישר שנולד לנו עוד אח . זה היה האח הקטן ,

9

באותה שנה התחילה רחל ללמוד בבית ספר יסודי לבנות ברחוב דמבּ לינסקה . בית הספר

היה יהודי והמורים בו היו יהודים ולימדו לימודי יהדות , אף כי הלימודים התקיימו בפולנית ,

מאחר שהיה זה בית ספר ממשלתי .

שבאתי מבית עני , הייתי

" במרתף בית הספר היה מטבח ובו בישלו מרק לתלמידים , אני .

ילדה גאה ו התביישתי לרדת למרתף וויתרתי על המרק היומי . מאוחר יותר נודע הדבר לאמא

והיא שכנעה אותי לא להתבייש ולרדת אל המטבח . הייתי תלמידה טובה והתחבבתי ע ל רוב

שהביע כבוד ואהבה

המורים והתלמידות האחרות . המחנכת קראה לי ' , נדיר דבר ',ה' רוחצ

הספר שלנו

, אלי מאחר שבדרך כלל היה נהוג לקרוא לילדות בשמות המשפחה שלהן ביתב.

ְ למדו גם בּ נות עשירים , והיה נהוג שא ֶ ל ה מביאות ארוחות בוקר כפולות , לעצמן ולבנות

. העניים עם אחת מה , ן שלמשפחתה היתה חנות בדים , התיידדתי מאד והיא נהגה להזמין

אותי לביתה . פעם אחת תופרת שהוזמנה לביתם תפרה שמלה לחברתי , אך היא תמרנה את

הוריה כך שהשמלה ניתנה לי . וזה היה עבורי אירוע נדיר ומרגש . עד אותו יום נהגתי ללבוש

את שמל ותיה המשומשות והבלויות של אחותי שפרי , נצה שגם הן היו שמלות מיד שניה . אבל

אני זוכרת את הפעם היחידה שאמא לקחה אותי לחייט שיתפור לי מעיל במקום המעיל הישן

והקרוע שלי . הייתי כל כך גאה בו והתהלכתי ברחוב כמו טווס ."

פחה עשירה , נהגו להביא אלינו ראשי כרוב

עוד זיכרון :" שכנים מהקומה הראשונה שמ,

להחמצה . זאת

, הילדים עזרנו לחתוך אותם ולשים אותם חביות ב

ואנחנו ,

להחמצה , רף בחו

היתה תעסוקה משפחתית ומאד אהבנו אותה .

וכשרוחן של בנות

שעליו נכתב בתנ , ך"

שחשבתי אותו לגן עדן ה

בחצר הבית היה גן עצי , פרי

אני זוכרת

המשפחה הפולנית של בעל הבית היתה טובה הן הזמינו אותנו לשחק בו . אתן

שטיפסנו על עצים והשתובב נ ו ולעתים הם אפילו לקחו אותנו בעגלה רתומה לסוס לבית

יהק יט שלהם מחוץ לעיר . אבל בדרך כלל נדפה מהמשפחה רוח אנטישמית לא נעימה

והילדות נהגו לכנות אותנו בכינויי גנאי ."

, של רחל סייע בפרנסת המשפחה בתפירת נעליים " . יעקב , האח השני ,

, מנחם אחיה הבכור

נחשב עילוי במתמטיקה והיחיד מבינינו שלמד בגימנסיה , שם אמרו שנועד לגדולות . גם

אחותי שפרינצה היתה טובה במתמטיקה וקבלה מלגה ללימודים בבית ספר למסחר , אבל

בשל הקשיים הכלכליים שלנו היא נאלצה לוותר על לימודיה , למדה תפירה אצל ופרת ת

". משפחה

וסייעה אף היא בפרנסת ה

קצה השני של העיר ,

יום אחד קבל ה המשפחה מבעל הבית צו פינוי ונאלצה לעבור דירה ב ל

16 , ,' שחור ה נהר ה' ליד

( מאיא רחוב האחד במאי ' מס )

בשכונת פועלים , ברחוב פיירז גו '

שכונה כך בשל הביוב והשפכים שזרמו אליו מבתי החרושת שבס . יבהב

9

אני הייתי קשורה לבית הספר שלי ואהבתי

יותר מעט אבל ,

" הדירה היתה אמנם מרווחת

ולכן קמתי בכל בוקר בשעה מוקדמת ו הלכתי ברגל מקצה העיר לקצה השני .

, מאד אותו

בבית הספר הייתי תלמידה טובה ונהגתי לדקלם שירים באירועים שונים . בבית ספר זה למדו

ל כיבוי אורות בשעה

יהודים ממעמדות כלכליים שונים , ואני זוכרת את המנ ג שה

תלמידים

זוכרת לא מעט מהמשפחות שהתגוררו שם וגם את שמות ילדיהם .

עשר בערב אני .

והרבינו לבקר בדירתם היפה .

באותה תקופה סבא דוד עבר לגור ברחוב מוז יצ' ייקגו מס ' 91 ,

בניגוד לשאר הבתים היהודים שהכרתי היו להם אפילו מים זורמים , חדר אמבטיה ומטבח

היתה חנות קטנה לגלידה ומשקאות קלים ולידה פארק שאהבנו לבלות בו , אף

סבא ל . גדול

לא כי לעתים קרובות , כי הכניסה אליו היתה כרוכה בתשלום . בימי ראשון אהבתי לעזור

סבא היה דתי מאד , מכובד ומוכר בחוגים דתיים , מיודד עם רב העיר ופעיל

לסבא במכיר .ה

א שבביקוריה חבשה לראשה כיפה גבוהה רקומה

ב חברה קדישא . אני זוכרת רבת - סבתא את

בחרוזים . לסבא וסבתא היו ששה ילדים , דודים שלי , אחים ואחיות של אמא ."

רחל זוכרת את חג הפורים האחרון ש בו המשפחה בילתה יחד בבית סבא וסבתא ." סבתא

הכינה מאכלים מכל טוב ובאמצע הארוחה צלצלו בדלת וילדים מחופשים נכנסו כדי לקבל דמי

אשכח את הערב הזה ."

. פורים שרנו ורקדנו והאווירה היתה חגיגית ו

לא

ילדים גויים נהגו לזרוק עלינו אבנים י אנ .

רחל זוכרת גם אווירה אנטישמית בסוסנוביץ ' ."

זוכרת שמוטק , אחי הקטן , הגיע יום אחד הביתה שותת דם ממצחו וטיפלתי בו ."

רחל סיימה את לימודיה עם תעודה טובה , אבל היה ברור לה שת משיך לסייע בפרנסת

המשפחה . " עבדתי כעוזרת לתופרת . באותה תקופה אחי הבוגרים יותר , מנחם ויעקב , כבר

4

היו חברים בקן ' השומר הצעיר .' הם שכנעו גם את אחותי שפרינצה להצטרף , והיא עשתה

זאת ללא ידיעת הורינו . מאוחר יותר גם אני הצטרפתי , למורת רוחו של אבא , שחש

שמבחינתו אנחנו ' ילדים אבודים .' הוא רצה שנתחתן ונקים משפחות . אבל אנחנו אהבנו מאד

את הפעילות בתנועת הנוער וחלמנו להגיע לארץ ישראל . עם הזמן ההורים התרגלו לעובדת

היותנו חברי התנועה ו אפילו הרשו לנו לצאת גם למחנות הקיץ .

רחל ואמה , אלטה טאובה

כעבור זמן מה אחי הבכור מנחם וכל חבריו בקן עזבו לקיבוץ - הכשרה בעיר ראדום . על אף

העובדה שהנוער הזה לא למד , כי המצב הכלכלי של רובם היה רע ובתי הספר היו פרטיים ,

הם אפילו תיארו את

ולאהבת הא . ץר

דריכים חינכו לעבודה ,

זה היה נוער מצוין המ .

לציונות

החיים בארץ כאידיליה לא מציאותית . ערכי התנועה שהקנו לי שם ליוו אותי כל הח ". יםי

רחל היתה בת 15 בפרוץ המלחמה .

אחי " יעקב היה ראש הקן והמדריך הראשי ו היתה אווירה של טרום מלחמה . זה היה בסוף

. בלבד באחד בספטמבר נכנסו הגרמנים לפולין .

13 ימים

. אוגוסט והספקנו להיות

במחנה

אותו יום אמא שלחה אותי לש וק שהיה ממוקם מול בית הכנסת הגדול , שכעבור מספר ימים

- בבת אחת ירדה עלינו תחושה של

הופגז ונחרב עד היסוד . פתאום ראינו מטוסים בשמיים ו

. מלחמה העיר שלנו היתה סמוכה לגבול גרמניה והיו שמועות שהגרמנים נכנסו לעיר

הסמוכה קטוביץ ' .

גדולה . כולם היו מבוהלים ולא ידעו מה לעשות . למחרת , ביום

בשבת כבר היתה

פאניקה

ְ נאמר שהיא מעמידה לרשות הציבור רכבות שי ַ לטו מ

פורסמה הודעה מהממשלה ו בה

, ון ראש

את התושבים אל מרכז הארץ . אחי יעקב לא יכול היה לנסוע מאחר שהיה בגיל גיוס והיו ,

הודעות שהגברים צריכים לחכות לצו הגיוס ולהתייצב לצבא .

6

דרכם לתחנת הרכבת שהיתה רחוקה מאד מביתנו . הלכנו ברגל

אלפי אנש ים החלו ל

תעשו

, חופזה אבל כל קווי הרכבות היו תפוסים ברכבות

כשאנחנו נושאים חבילות אחדות שצררנו ב

מערים אחרות , ולא הצ ל חנו לצאת מהעיר .

. הביתה תי אחו

אבא חש ברע ו אמר ש אינו יכול לשאת את העמידה בצפיפות ובחום ושיחזור

, אברמק מוטק ואני נות ר נו בתחנה עם כל ההמונים

שפרינצה התלוותה אליו , ואמא ,

והחבילות . איש לא ידע מה עומד לקרות והיה פחד גדול מפני הבלתי צפוי . פתאום הגיעה

, רכבת רצנו אליה ועלינו עליה כל עוד נפשנו בנו . זאת היתה רכבת משא עם קרונות פתוחים .

ימה , אבל הרצון לחיות היה חזק מכל . כך התפצלה המשפחה

עמדנו צפופים ו סרי נש ח

יעקב ושפרינצה נותרו בבית מאחור .

לראשונה , אבא .

הרכבת נעה באיטיות רבה , השמש קפחה על ראשינו והחום היה בלתי נסבל . ביום היה חם

ֶ רצינו להגיע לק ְ ל ֶ , הצ

ובלילה קר מאד . באיטיות רבה עברנו עיר ועוד עיר , עיירה ועוד אחת .

שם התגוררה משפחתו של אבא . כולם היו בטוחים שהגרמנים לא יגיעו למרכז הארץ .

, פתאום באחד הימים , נשמעו יריות , הרכבות הופגזו

נסענו ונסענו . איבדתי את תחושת הזמן .

וכולם נשכבו זה על זה . היו הרוגים רבים .

פתאום השתרר שקט ואנשים נטשו את הרכבת והחלו לצעוד ברגל . אמא ל קחה אותנו

והתחלנו ללכת אל עבר העיירה וולברון . אמא נזכרה שבעיירה זו התגוררו שכנינו בעבר

מרחוב פילסודסקי , דירתנו הראשונה . הם הכניסו אליהם רבים מאלה שחיפשו מחסה ,

אבל

המים שנתנו לאנשים , ואנחנו , שלא היתה פרוטה בידינו , לא קבלנו דבר כל .

גבו כסף

תמורת

הלילה נשמעו יריות ולמחרת נכנסו לשם הגרמנים .

אמא לקחה אותנו וחיפשה מחסה במקום אחר , אצל מכרים רחוקים שחיו בעוני רב אבל

קיבלו אותנו בזרועות פתוחות . קבלנו פינה בחדר עם שמיכות . הרגשנו הקלת - מה אבל חלק

מהגברים נלקחו ולא חזרו ו האווירה היתה קשה .

פתאום חשתי אחריות מסוימת לאמ א ולאחי הקטנים . מאחר ש לא נראיתי יהודיה התחלתי

ללכת לבתי איכרים ולחפש אוכל . אמא הופתעה מהעצמאות שלי .

היינו שם עוד ימים אחדים ופגשנו את הדוד מניק , אחיה של אמא , שהתגורר ב עם ין' בנדז

עם בתו ברגל . שוב הפגנתי עצמאות ואחריות והצעתי לאמא שאברמק ואני

גיע שה , משפחתו

נ צטרף אל הדוד למסע , והיא ומוטק הקטן והחבילות יישארו עד שתימצא דרך לשוב הביתה .

ו כך עשינו . אמא בכתה מפני ששוב המשפחה התפצלה , אבל לא היתה ברירה .

אחרי ההליכה

ֶ שכרנו עגלה עם סוס שאמור היה להביא אותנו לעיר בּ . ין'זנד

הגענו לכפר קטן ,

הארוכה והמייגעת היה נפלא להתייש ב בעגלה מרופדת בתבן . הגענו לביתו של הדוד , אבל

5

לא היתה לנו שום דרך ליצור קשר עם אבא או סבא . לא ידענו מה יעלה בגורלנו והפחד היה

. גדול הדוד נתן לנו כסף לחשמלית שהביאה אותנו בחזרה לסוסנוביץ ' .

הגענו העירה , אל שקט מ עיק של מלחמה . סבא וסבתא קבלו את פנינו בשמחה ו סיפרו שגם

. בסדר בסדר היה דבר יחסי . הגרמנים גילחו לאבא את הזקן כדי להשפילו . מיהרנו

אבא

שהיה

לצאת הביתה . אבא ראה אותנו ופרץ בבכי . התחבקנו ובכינו . קשה היה להכירו . ,ן הזק

. בלעדיו הוא נראה רזה , מבוהל ופגוע .

תמיד מטופח ו שיווה לו מראה אצילי נעלם ,

יותר

אמא הגיעה עם מוט ק ימים אחדים לאחר מכן . ממנחם לא היו כל ידיעות . רק מאו

חר

נודע לנו שכל חבורת הקיבוץ שהיתה בראדום הגיעו לווילנה .

בעיר שררה בהלה . על הקירות ברחובות היו מודעות שונות על עוצר ואיסורים שונים

ליהודים , כולל איסור נסיעה בחשמלית וברכבות . מודעות אחרות הורו על גי וס הגברים .

גברים נ לק חו אל גורל לא ידוע , ושוב לא שמעו מהם . פעילותנו בקן השומר הצעיר נפסקה ,

התחיל קיצוב בלחם . אבא אמר שחבל שהיהודים לא הבינו את גורלם הצפוי ויצא מידי פעם

אל השוק למכור דברי סדקית לפרנסתנו ."

הגיעה במרוצה וצעקה לכולם

ה שפרינצ

הגיע יום כיפור . היהודים התכנסו בבתיהם להתפלל .

לה תפזר כי הגרמנים מגיעים ." זה היה יום כיפור הראשון שלי שבו צמתי . לא היה לי קשה כי

ממילא לא היה מה לאכול .

לראות אם שם המצב טוב מעט

ֶ אבא החליט לשלוח אותי עם אחותי שפרינצה לאחיו בק ֶ , הלצ

שלנו היה בעזרנו ועלינו על רכבת , אף שהנסיעה ליהודים היתה

ַ ְ ר ֶ " גויי " ה הא

יותר , שוב .

המ

. אסורה אבל גם אצל הדוד המצב היה קשה ו הוא לא יכול היה לארח את משפחתנו הגדולה .

חזרנו הביתה בחרדה גדולה . בדרך כלשהי הגיעה הביתה הודעה מיעקב שהוא יוצא

קופ מז ֶ נ ה שאליה הגיע לכיוון רוסיה , ושמנח ם נמצא עד י ין בווילנה . יעקב ביקש ש

שפרינצה

תגיע אליו ויחד יעברו את הגבול . בינתיים הגיעו צווי התייצבות ל כל הנותרים ."

לא נשארת בבית אלא נוסעת עם שפרינצה אל

רחל הודיעה בנחישות האופיינית לה היאש

הבנתי שזה יהיה הצעד הנכון ל. מחרת יצאנו

מעבר לגבול הרוסי להפגש עם יעקב ו ". מנחם

כולנו בכינו . היתה תחושה שלא נתראה עוד לעולם ."

י הפר דה היתה . קשה

לכיוון ז קופ ֶ . הנ

בתחנת הרכבת היו כבר המונים ." התיישבנו בין הפולנים והשתדלנו לא להתבלט . בערב

הגענו לזקופנה , עיירת נופש יפהפיה , שהיתה עטופה בחושך ובאימה . הגענו אל בית , הדודה

. שעשיתי הוא סיפר על הקשיים שבפנינו

ויעקב קיב ל את פני בכעס על הצעד הפזיז

לדעתו

' הצעיר

עודדתי אותו ואמרתי לו שאני בוגרת ' מר השו

אני אבל

ואמר שלא אוכל לעמוד בהם .

7

ושאעמוד בכל קושי . הדודה ציידה אותנו בדברים מעטים שנוכל למכור בדרך ת מ ורת אוכל .

. אותה

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי

אחרי נסיעה של שעות רבות הגענו לעיר פשמישל . מעבר לנהר שמרו הגרמנים מפני מבריחי

גבול כמונו . בערב הגענו לכפר קטן שבו התגורר האיכר שהיה אמור להעביר אותנו בלילה

דרך הנהר אל הגבול הרוסי . הוא א פשר לנו ללון אצלו ואף נתן לנו ארוחה צנועה . בלילה

יצאנו אל הנ רה וחצינו אותו ברגל . היה חודש דצמבר והמים היו קפואים ממש , אבל לא היתה

הייתי החזקה מכולם .

, הקטנה

, אבל אני

כל אפשרות אחרת . חציית הנהר נמשכה כנצח ,

ידעתי שאסור לי ליפול למעמסה על איש .

הגענו אל הגדה שממול , רטובים ועייפים , עמדנו והתחבקנו בשמחה . הסתכלנו אל צדו השני

, של הנהר שם ארב המוות , וידענו שבחרנו בחיים . אבל ידענו שהדרך עוד ארוכה וקשה , דרך

יערות , בתנאי חורף קשים מאד .

להתקל גם בחיילים רוסיים שלא

התחלנו ללכת . מידי פעם שמענו נביחות כלבים . נזהרנו

לא

רצו פליטים . אחרי יממה של הליכה הגענו אל העיר פשמישל והיתה תחושה נהד רת לראות

את המשמר הגרמני מצדו האחר של הגשר . יעדנו היה העיר לבוב , שם שכן הקיבוץ של

' תנועת השומר הצעיר .'

הגענו לתחנת הרכבת ההומה וסואנת . הצלחנו להדחק אל אחת הרכבות שנסעה ללבוב .

הנסיעה היתה אטית , הרכבת דחוסה מאד , ובכל תחנה עלו עוד ועוד אנשים .

הגענו ללבוב ה. תחנה היתה מופגזת ואנשים התרוצצו אנה ואנה .

מר הצעיר ' ושם היו אנשי ההנהגה שלו .

הגענו לבית קומות שבו היה ממוקם הקיבוץ של שוה'

שהיתה קרובה

נשארנו שם רק שעות אחדות מפני שמרכז התנועה עבר בינתיים ל , רובנה

.

וילנה העיר

יותר אל

לנו חדר ואוכל , אבל יעקב ' לנו ' בישר

הגענו לרובנה , שם שכנה ההנהגה הראשית קב .

שההנהגה החליטה לשלוח אותו בחזרה ללבוב , לעבודת מחתרת . היינו מבוהלות מהפר דה י

. הצפויה אבל זה היה דין התנועה ואנשי ההנהגה הבטיחו ליעקב שידאגו לנו ויאפשרו לנו

להגיע לווילנה , וממנה אולי לארץ ישראל .

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את יעקב בחיים .

כעבור ימים אחדים יצאנו שוב לדרך , אל היערות , אל עבר הגבול הליטאי . הלכנו בדממה

שעות ארוכות אבל פתאום נשמעו קולות ברוסית ונעצרנו על ידי משמר רוסי . הם הורו לנו

8

אבל למחרת הופתענו

. שנתפסו

ללכת אתם לצריף ענק , שבו היו עשרות אנשים כמונו ,

ַ לא האמ נו למשמע אוזנינו .

כשהחיילים הרוסים שחררו אותנו והראו לנו את הדרך לליטא .

שם היה קיבוץ של תנועת

97 ,

שוב הלכנו שעות רבות והגענו לווילנה , לרחוב סובוץ ' מס '

. החלוץ הפגישה עם אחי הבכור מנחם היתה נרגשת ביותר .

, בווילנה שהיתה מרכז רוחני ותרבותי של היהודים , ניתן היה ל שמוע עברית ברחובות . ראינו

' תרבות ואת הספריה היהודית הגדולה שבה היו ספרים באידיש

את הגימנסיה היהודית '

ובעברית . לא פלא שהעיר היתה מרכז פעילות של תנועות . ות ציוני ה נוער ה

ובוקר אחד התעוררתי כשמיטתי מלאה כנים . רצתי לחפש

התנאים בבית היו ירודים , מאד

מספריים וגזזתי את צמותי היפות .

. הם חילקו את אנשי תנועות הנוער לבתים שונים ,

כעבור ימים אחדים הגיעו אנשי הג וינט '

ואותנו העבירו לבית גדול ברחוב ישיניסקגו . המרכז היה ברחוב טרטקי , שם היה המטבח ,

חדר האוכל , מכבסה ומתפרה . לקבוצה שלנו קראו ' צופים צעירים ,' ' צופים לעליית הנוער .'

צ שפרינ ה ואני טרם

'הג וינט התחיל לקבל סרטיפיקטים ולחלק אותם לפי הוותק , אבל מנחם ,

. מה זו בתקופה זו קבלתי מכתבים מהבית ש אותם אני שומרת עד היום . אבא

נכללנו ברש י

ה ְ בּ ר ה לבטא את געגועיו במכתבים .

טוב בשם לוי שלימד אותי ציונות , סוציאליזם ופס יכולוגיה . לעתים

באותם ימים היה לי

חבר

הוא צ ייר ואני הסתכלתי . היה כל כך יפה סביב . שקט פסטורלי כאילו אין

הלכנו לטייל בט . עב

מלחמה סביבנו . ניתוק מוחלט מהמציאות הקשה . זאת היתה אהבת נעורי הראשונה .

התחלתי לעבוד בתפירה בביתה של חברה , וכך חלפו הימים בעבודה , בטיולים ו בפגישות

. חברים אהב נו להיות יחד . איש מאתנו לא העלה על דעתו את האסון שעתיד להתרחש

במקומות מגורינו ."

לאט לאט התחילו להגיע סרטיפיקטים ואנשים החלו לנסוע לארץ ישראל . לוי התחנן בפני

קים אתו משפחה ," אבל אני חונכתי על אהבת הארץ ועלייה לארץ

רחל תש, עזובת שלא

והייתי נ חושה לעלות . קיווית י שנפגש בארץ .

יום אחד התעוררנו לשמע רעש טנקים ומכונות ירייה . קמנו בבהלה והצצנו החוצה דרך

. החלון הצבא הרוסי נכנס לווילנה . בעיר פרצה מהומה וקבלנו הוראה להתפזר לקבוצות

. קטנות פחדנו שהרוסים ישלחו אותנו לסיביר . אבל כשנרגעו מעט הרוחות חזרתי לעבוד אצל

ילו נרשמתי ללימודי ערב בגימנסיה . בקבוצה התגלעו חילוקי דעות ושוב גיליתי

ואפ , התופרת

עצמאות והחלטתי לפרוש ו להסתדר לבד . מצאתי חדר אצל משפחה דתית והמשכתי לעבוד

ולהפגש עם לוי .

1

חורף 1143 היה חורף קשה . מידי פעם הלכתי לבקר את אחו ת י שפרינצה . הגשנו בקשות

ויזה לרוסים כדי לעבור דרכם לארץ ישראל . כל הזמן הזה חיינו בפחד מפני הבאות ודאגה

למשפחותינו .

יום אחד הגיעה תשובה חיובית . כתבתי לאחי יעקב שישתדל להגיע לווילנה כדי שנוכל

ל אבל צערי הוא הגיע ימים אחדים אחרי נסיעתי ושוב לא ראיתיו לעולם .

להפרד ,

לפני נסיעתי עוד הספקתי לנסוע לעיר פוני ' בז כדי להפרד ממנחם . הפגישה היתה מרגשת

ביותר והפרידה קשה מאד . אבל עם כל הכאב על שאני משאירה את יקיריי מאחור שמחתי

. ביתי

, ארצי

שאני נוסעת לארץ ישראל ,

נו מזחלה עם סוס ונסענו אל תחנת הרכבת . בתחנה פגשתי

ירדנו למטה אל סופת שלג רעצ ,

חברים אחרים . הרכבת הגיעה ונפר דתי משפרינצה , אחותי האהובה . הייתי מבוהלת . פתאום

, אני רחל הקטנה , מפלסת לבד את דרכה בעולם אכזרי .

שם חיכו לנו אנשי התנועה ש ליוו אותנו לשדה התעופה . שעות חלפו

הגענו לקובנה , ליטא שב

כי המטוס לא יכול היה להמריא בשל סופת השלגים . עם שוך הסערה עלינו על המטוס הקטן .

ה גענו למוסקבה . שיכנו אותנו במלון יפה מול הקרמלין , אכלנו ואפילו ראינו הופעה . למחרת

סיירנו במוסקבה . אני זוכרת שהייתי המומה לראות את כל פושטי היד שהיו שרועים על

המדרכות ותהיתי איך יתכן הדבר במשטר סוציאליסטי שבו אמורים לדאוג לכולם . בערב

הלכנו להצגת תיאטרון באיד ', יש שני קונילמל ,' ונהנינו מאד .

כלכת ומחניקה . אבל

הנסיעה לאודסה היתה ארוכה קשה . הרכבת היתה אטית ודחוסה ומל ,

בכל מקום שאליו הגענו חיכו לנו אנשי הג ' וינט שדאגו לכל מחסורנו .

הגענו לאודסה ומיד עלינו לאנ י יה בדרכנו לארץ ישראל דרך טורקיה . הים היה סוער , אנשים

מצד אל צד והקיאו .

הטלטלו

הגענו לאיסטנבול מותשים . הכניסו אותנו לפנסיון קטן ש בו שהינו שבועיים , מנוחה שהיתה

חיונית מאד אחרי טלטולי הדרך ותלאותיה . המלחמה היתה רחוקה מאתנו . לא ידענו דבר .

לק משם נ חנו לבניין ישן וחשוך , מוזנח ועלוב . מאוחר יותר הסתבר ש בטעות שיכנו אותנו

ב בית זונות והעבירו אותנו למלון . נשארנו שם שבועיים , ונציג הג ' וינט דאג שלא יחסר לנו

קניתי לי מזוודה קטנה שבה אוכל לשים חפצים אישיים קטנים ,

. דבר בדמי הכיס שקבל

תי

בנוסף למזוודה הגדולה שלקחתי מהבית , שבה הי ו כל המסמכים ו אלבום התמונות

המשפחתיות . שלי

13

יום אחד הודיע ו שאנחנו נוסעים לביירות שבלבנון , השער לעלייה ארצה . החלום עמד

להתגשם . בנסיעה ברכבת לביירות הנחתי את המזוודה הקטנה על מזוודה גדולה של אחד

הנוסעים , ובדרך , כשהוא קם לקחת את המזוודה שלו , הוא העיף בטעות את המזוודה

, כמובן לא הצלחנו לעצ ור את הרכבת , אבל שמחתי

הקטנה שלי החוצה מבעד לחלון .

, אצלי במזוודה הגדולה .

שלפחות אלבום התמונות שלי וכל המכתבים מהבית נשאר ו

התגעגעתי הביתה אבל כל יום קירב אותי לארץ ישראל ,

היו לי תעודות . נפרדתי

הגענו לביירות והנוף שנשקף מהחדר במלון היה מרהיב , לא אבל

מכולם בצער , נערה שרק אתמול היתה ילד ה קטנה ועכשיו לבדה בארץ זרה ורחוקה , ללא

מכר או קרוב וללא שפה . הסתכלתי בקנאה באוטובוס המתרחק שלקח את חברי . אבל בעל

חברת הנסיעות דאג לכל צרכי ואף הזמין אותי לביתו . לא היו להם ילדים והם התייחסו אלי

כאל בתם . בינתיים הגיעה עוד קבוצה של חברים שהכרתי מהמרכז בוויל .נה

ימים שנ דמו בעיני כנצח . כל כך קרובה לארצי האהובה ולא יכולה

בביירות שהיתי כ - 13

להגיע אליה .

חברת הנסיעות למלון עם היתר - מעבר (Laissez Passe) משל מהמ

יום אחד הגיע ב

על

הצרפתי ששלט עדיין בלבנון . חיכיתי לקבוצה הבאה וא תה עליתי על אוטובוס לראש הנקרה .

שם חיכו לנו נציגים צרפתיים מצד אחד ובריטים מן העבר השני של הגבול . הגעתי לארץ

ישראל !

הנוף היה מרהיב , ים מצד אחד , הרים מצד שני . דמעות אושר חנקו אותי . הגורל היטיב אתי ,

הפעם בגיל 18 , התחלתי חיים עצמאיים .

אבל זכרתי את כל אלה שהשארתי מאחור , שוב .

ראש הנקרה נותר מקום אהו ב שחזרתי לבקר בו עם בעלי ובנותי פעמים רבות . ציון הדרך

החשוב של חיי .

המדריכים העלו אותנו על אוטובוסים לחיפה , לבית עולים . לא עצמתי עיניים מהתרגשות כל

1141 . אירופה עלתה בלהבות מלחמה .

. הלילה השנה היתה

הועברתי לקיבוץ עין השופט . הייתי שיכורה מאושר ועיני לא שבעו את המראות והנופים .

אבל כשבערבים החברים

עבדתי בכל העבודות ששיבצו אותי אליהן וגם למדנו עברית ותנ .ך"

שרו ורקדו ישבתי עצובה , כשאני נזכרת בכל מה שעברתי , ובעיקר בבני משפחתי היקרים

שנשארו מאחור .

קבלתי מכתב אחד מהבית , שבו אבא כתב שהם בסדר , אבל לאחר מכן לא הגיעו יו תר

מכתבים והדאגה היתה גדולה . מאוחר יותר קבלתי מכתב רק ממנחם והבנתי שהוא ניצל .

11

אחרי עשרה חודשים בעין השופט הודיעו שמעבירים אותנו להכשרה בקיבוץ להבות

, שבכרכור ליד קיבוץ עין שמר . לא עוד לימודים , אלא השלמת מעמדנו כחברי קיבוץ , הכנה

- קיבוץ התיישבות .

גרעין ל ל

תחיל ה עבדתי במחסן הבגדים ולאחר מכן העבירו אותי אל המטבח . מאוחר יותר אף שלחו

אותי לקורס מנהלות מטבח . התאקלמתי יפה בקיבוץ ורכשתי לי מעמד ."

-ב 1149 הגיעו ארצה קבוצות של יוצאי צבא פולין . לקיבוץ עין שמר הסמוך הגיעה קבוצת

השניים

. שנים

19

יה מבוגר ממנ -ב ה

חיילים יהודים , וכך הכ ירה רחל את מייטק שה , סגל

ויתגורר

משיך לחיות בקיבוץ ולנהל את המטבח , והוא יתגייס לנוטרוּ ת

ת רחלש וטי החל

תקופה זו היתה מבחינתי גם תקופת התפכחות

במשך השבוע במחנה הנוטרים בצריפין . "

מהאידיאלים של הקיבוץ ."

1146 . המלחמה הסתיימה , ניצולי השואה החלו להגיע ארצ , ה רחל שמעה שאחו

תה

נפגשה עם אחיה מנחם והם חזרו לפולי ן ומשם לגרמניה , לקיבוצים של תנועות

שפרינצה

". הנוער אני הודעתי על עזיבתי את הקיבוץ אבל המשכתי לשמור על קשר חם עם החברים .

ה מקום נוח מבחינת מיקומו של מחנה הנוטרים בצריפין .

חדר בדירה בחולון תשהי ,

נו שכר

כ עבודה עוזרת לטבחית במטבח העובדים של בית החרושת לודז ' יה בחולון . בהמשך

מצאתי

העבירו אותי לעבוד באגף התפירה של המפעל .

השתלמתי בקורס ים שונים

. בנותה שם נולדו

אחר כך עברנו לשיכון עולים חדשים בחולון .

. ביטוח בהמשך עבדתי שנים רבות כנציג ה רפואית

ב מכון לפריון עבודה , ואפילו למדתי

( תועמלנית ) של כל מיני חברות .

לילה אחד העירו אותנו קולות זיקוקים , שירה ומוסיקה מהרחוב . מדינת ישראל קמה ! אבל

למחרת פרצה מלחמה . אנשים חפרו שוחות ברחובות , האנגלים עמדו לעזוב את הארץ ,

אני זוכרת את התקופה הק שה של ימי

'. ההגנה

פיטרו את הנוטרים ומייטק הצטרף לארגון '

המלחמה מלאי החרדות וגם מצבנו הכלכלי היה קשה .

, רינצה שהשתייכה

הסתיימה . אחי הבכור מנחם הגיע ארצה ואחריו גם אחותי שפ

מה המלח

לקבוצת פרטיזנים וכך שרדה את המלחמה .

1184 .

מייטק נפטר ב -

. ברתי

לא הולכת לישון בלי לחשוב על כל מה שע

אני אבל

הקמתי משפחה שמחה לתפארת ,

זה רודף אותי וכנראה ירדוף אותי כל חיי . עם כל אהבת החיים שבי ואהבת האנשים

והמולדת , התמונה שתלווה אותי כל חיי היא זו שבה אני עומדת בחדר הקטן מול הורי

19

הבוכיים שמתחננים שלא אצא לבדי אל העולם הגדול ו , אילו אני מתעקשת לעזוב עם אחותי .

' של רוחצ ה הקטנה , שעמדה על דעתה ונלחמה על

, ת שלי

זאת תמונת המפתח להישרדו

. חייה אם הורי צופים בי מלמעלה אני בטוחה שהם גאים בי ".

חמישים שנה אחרי מוראות המלחמה , ולאחר לבטים לא מעטים , חזרה רחל אל

מחוזות

הולדתה ונעוריה . היא לקחה אתה את נכדה דור , וכשחזרה התחילה לצייר את התמונות

ַ יש מידה לא מבוטלת של ק דרוּ ת בציורים

. שצילמה מאז ועד היום היא אינה חדלה לצייר .

. שלה ציוריה הוצגו בכנס בינלאומי של ארגון יוצאי זגלמביה ובתערוכות

היפים והנוגעים ללב

. רבות

רחל סגל בחדרה עם חלק מהציורים שציירה

חל סגל

י ר" צוייר ע

שחזור של סעודת הפורים האחרונה של המשפחה –

19

כעבור שנתיים נסעה , שוב הפעם עם בתה רותי ונכדתה רביד . כעבור שנים אחדות נסעה

פעם נוספת , הפעם עם בתה הצעירה אירית . בנסיעה זו נפגשה עם מישהי מצוות ההקמה

של מוזיאון תולדות יהדות פולין בוורשה .

" ם בירושלים .

רחל תרמה את כל התצלומים והמסמכים והמכתבים שהיו ברשותה ל יד וש "

- רות לב רן קליינר , מומחית בהנדסת תנועה ותחבורה , ואירית גולדמן ר "ד,

בנותיה של רחל ,

וכפי שהיא

לפסיכולוגיה וי י עוץ משפחתי , העשירו את חייה בששה נכדים ו אחד עשר , נינים (!)

אומרת בחבר ' מניות האופיינית לה ," עוד ידי נטויה "...

רחל סגל עם כל בני המשפחה המ ורחבת

14

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online