סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

האישה הטובה, ובבוקר יצאנו לחפש את האנשים שיכולים לעזור לנו לעבור את הגבול ללא דרכון. הייתה זו רק דוגמא אחת מני רבות לאופן בו יהודים נהגו לעזור אחד לשני. אחרי בירורים נודע לנו על המקום שעלינו להגיע אליו. ההסדר היה שמסיעים אותנו במשאיות אל מעבר לגבול, מוסתרים תחת ברזנט גדול. המסיעים שלנו היו משחדים את החיילים שבגבול, ובתמורה החיילים לא בדקו את תכולת המשאית ואת האנשים שהוחבאו בה. עם זאת, איתרע מזלנו, ודווקא ביום הזה הגיעה ביקורת הגבולות, בדקה את המשאית ועצרה אותנו. נלקחנו על ידי המשטרה לברלין ושם הוכנסנו, כחמישים אנשים, אל תוך בית עם חצר גדולה. הושיבו את כולנו בחצר, כשכל פעם ארבעה אנשים נכנסים פנימה ולא יוצאים. עד היום אינני יודעת מה עלה בגורלם. כעבור כמה זמן נקראנו גם אנחנו אל הבית, אבא ואני ועוד זוג חברים: יונה ואשתו אסתר. החייל שהוביל אותנו פנימה החל לפלרטט עם אסתר. אסתר ניצלה את העובדה שמצאה חן בעיניו וביקשה ממנו לשחרר אותנו. בתמורה לשחרורנו הורדנו מעלינו כולנו את השעונים שלנו ונתנו לו. החייל הוציא אותנו אל מחוץ לבית דרך שער אחורי בחצר. עלינו ארבעתנו לרכבת החשמלית כדי להגיע אל תוך העיר. ידענו שבתוך העיר, ברחוב אורניינבורגר, ישנו בית כנסת בו נוכל להסתתר זמן מה. בבית הכנסת סגרו חלל קטן עם קרשים ושם הלינו אותנו. המיטות נבנו מקרשים, אחת על השנייה. בחדר הקטן לא היו חלונות והקור והצפיפות היו בלתי נסבלים. אבא ואני נשארנו בבית הכנסת כמה ימים. בזמן הזה נודע לנו על ההסדרים החדשים שנוצרו בגרמניה שבתום המלחמה ב"ועידת יאלטה". על פי החלטת הוועידה, תחולק גרמניה לארבעה אזורי כיבוש: אמריקאי, בריטי, צרפתי וסובייטי. ברלין, בהתאם להחלטות הועידה, חולקה אף היא לארבעה חלקים. בית הכנסת בו שהינו שייך היה לחלק הסובייטי, המסוכן יותר בשבילנו. נתבשרנו שעלינו לעזוב מיד, משום שהמשטרה עשויה להגיע ולדרוש תעודות, וכשתגלה שאין בידינו, תשלח אותנו חזרה לפולין.

64