מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
נספחים
ביתנו היה ממוקם בלב העיירה, באזור היהודי, ובחצר האחורית הייתה רפת ובה פרה שסיפקה לנו חלב. הלכתי לגן ילדים קרוב ובהמשך לבית הספר ‘תרבות’, שם למד גם אחי. אני זוכרת איך עברתי בהצלחה את מבחני הכניסה לבית הספר, שמי שלא עבר אותם נשאר לשנה נוספת בגן. לבית הספר הלכתי ברגל, נשרכת אחרי אחי נוח שרכב לשם באופניו. אימי הייתה שותפה פעילה בלימודיי, וזכור לי שפעם אחת הגיעה לביתנו גם אחת המורות כדי להכין כמה תלמידות למבחן. במחזור מתחתיי למדה יפה, אולם אני זוכרת אותה משם רק במעורפל. הקשרים בינינו נוצרו מאוחר יותר, כשנפגשנו בקוריץ אחרי המלחמה. בשעות אחר הצוהריים נפגשתי עם חברות, בנות כיתתי בדרך כלל, שיחקנו יחד בבובותיי היפות, שהיו עשויות מבד או מעץ, והקמנו תיאטרון. בארון הבגדים שלי היה מבחר גדול של שמלות, שהוכנו עבורי בהזמנה מיוחדת אצל תופרת. תקופת הכיבוש הרוסי עברה עליי ללא אירועים יוצאי דופן. אומנם בבית הספר נאלצנו ללמוד ברוסית, אבל זה לא היה לי קשה, הכרתי קצת את השפה בזכות אימא. אסוננו התחיל עם הכיבוש הגרמני. את אבא איבדנו באוגוסט, וממנה לא 8- כבר בתחילת הכיבוש, הוא נחטף באקציה של ה שב. כמו כולם נאלצה גם אימא לעבוד בעבודות הכפייה, ותפקידה היה לטאטא קטע רחוב מסוים, מעמוד חשמל אחד לעמוד חשמל אחר, כך הלוך וחזור. כשהתעייפה החלפתי אותה אני. זה היה מול המחנה של שבויי המלחמה הרוסים, וכשראו אותי, ביקשו ממני: “ילדה, תביאי לנו מים”. פחדתי לעזור להם בגלל הגרמנים. באותה תקופה כבר היה מחסור חמור במזון, ואכלנו כל מה שמצאנו. התחלנו לאכול פטריות יער, שגדלות בשפע בסביבות קוריץ, ולפני המלחמה לא נגענו בהן כלל. קנינו אותן בשוק בימי חמישי, בשעתיים שהוקצבו ליהודים לקניות. נוח, אחי, עבד בשביל הצבא הגרמני. הוא היה בהיר וכחול עיניים, והחייל הגרמני הממונה עליו חיבב אותו מאוד ופינק אותו במצרכי מזון, שעזרו לנו לשרוד. “בוא תתגייס
127
Made with FlippingBook Annual report