מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
ילדות בעיירה • 1 פרק
“התפוז, תפוח הזהב, הוא פרי הדר שקליפתו כתומה וטעמו מתקתק- חמצמץ”, דקלמתי בחגיגת ט”ו בשבט, מנסה לדמיין את טעמו של הפרי המסתורי והאקזוטי מארץ ישראל. אחת ממטרותיו של בית הספר ‘תרבות’ הייתה לחנך את הילדים לציונות ולעודדם לעלות לארץ ישראל. לשם כך קיבלנו דיווחים שוטפים על המתרחש בארץ, תרמנו לקק”ל (קרן קיימת לישראל) ואף קיימנו חליפת מכתבים עם ילדי הארץ. סיסמת בית הספר הייתה ‘דבר עברית’, וחזונו לסייע בתחייתה של השפה העברית. מלבד שלושה מקצועות שלמדנו בפולנית – היסטוריה, גיאוגרפיה ופולנית – כל השיעורים התקיימו בעברית. מפעם לפעם קיימנו פעילויות משותפות, הורים וילדים, שנועדו להחדיר את העברית לבית הורינו, דוברי היידיש. תוכנית הלימודים הייתה מגוונת: מקצועות הומניים, ריאליים, ארצישראליים וגם לימודי העשרה: מוזיקה, מלאכה, ספורט, טבע וחקלאות. אף שבית הספר היה חילוני, הוא כיבד את המסורת, ולכן למדנו גם תנ”ך ותלמוד, ולא פסחנו על אף אחד מחגי ישראל וממועדיו. בית הספר היה לביתי השני. הוא שכן בבניין מגורים בן שתי קומות על יד הנהר, כשבקומה התחתונה התגוררה בעלת הבית, ובקומה העליונה היו הכיתות. המבנה היה דל וצפוף אך אנו לא חשנו בכך – האווירה הייתה חמה ומחבקת. כולנו הערצנו את המנהל דויד סולומיאניק, שבנותיו עלו ארצה, ואת כל זמנו, מרצו ואהבתו השקיע בנו, תלמידיו. לא ויתרתי על שום יום לימודים, גם לא בחורף, כשהיה עליי לבוסס בשלג, חנוטה במעיל חם, כובע, כפפות ומגפיים. רק כשהיו סופות שלג, וההליכה ברגל הייתה בלתי אפשרית, נשארתי בבית. הספקתי ללמוד ב’תרבות’ בסך הכול שלוש שנים, עד שהרוסים הגיעו והנהיגו חינוך מחדש. אהבתי את הלימודים, וגם הצטיינתי בהם, אך לא פחות מכך אהבתי את ההפסקות. חצר למשחקים לא הייתה לנו, ובהפסקות שיחקנו ב’אולם’ שהיה חדר רחב ידיים. בחורף
17
Made with FlippingBook Annual report