(סיפור חיים - סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן (אונגר

" כשהגרמנים נכנסו לא הייתי בבית. באותם ימים התגוררתי אצל אח של אימא ליד בודפשט, מפני שהיה שם בית ספר רפורמי לבנות, שגם אימא למדה בו בשעתה. לאחיה של אימא היה בן, והם רצו שילמד אצלנו בכפר, ב'חדר.' אז התחלפנו. אני גרתי אצל הדוד ובנם גר אצלנו." כשנכנסו הגרמנים המשפחה נאלצה לשלם להם כסף רב כדי להחזיר כל ילד אל ביתו. "הייתי כבת 13 . הגרמנים באו, החרימו את החנות ולקחו את ארבעת העובדים היהודים למחנות עבודה. כעבור זמן מה נדרשנו להקצות חדר בביתנו לקצין גרמני. הוא היה איש נחמד ואני זוכרת שדיבר אתנו בנימוס. בכל בוקר היה מגיע משרת שלו, לצחצח את נעליו ולעשות עבורו כל מיני סידורים. יום הגירוש לגטו הגיע. הגטו היה בעיירה פושפוק-לאדאן, המרוחקת כ- 20 קילומטרים מהכפר שלנו. כל משפחה הייתה רשאית לשכור עגלה וסוסים בשביל המטלטלים. עוד טרם הגירוש אבא ואחיי הגדולים חפרו מתחת ללול העופות והרפת והחביאו שם את הזהב ודברי ערך אחרים. מעל חדר האמבטיה הייתה עליית-גג, ושם הם החביאו בדים יקרים ופרוות. בגטו כל משפחה קיבלה חדר. היה צפוף מאד, כמובן, והמבוגרים ארגנו מיד כיתות לימוד, בעיקר ללימודי דת. בגטו שהינו כשבועיים-שלושה, בתקופה שלפני חג השבועות. הרכבת עצרה בדבר רצן והורידו אותנו. אני זוכרת את היום הנורא ההוא. הכניסו אותנו לבית חרושת ללבנ נים, אולם גדול ללא גג, שבו הצטופפו כ- 3000 יהודים. במבנה סמוך הייתה הממ פקדה של הז'נדרמים ההונגרים ושל הגרמנים. ישנו על הרצפה, כל הלילה שמענו צעקות כי עינו את האנשים. ההונגרים היו גרועים מהגרמנים ועשו עבורם את כל העבודות המלוכלכות. כעבור כשבועיים הגיעו גם אבא ואימא, וגם הדוד יצחק ומשפחתו. את סבא וסבתא שגרו בבודפשט לקחו לאושוויץ. אני זוכרת פחד גדול. מידי פעם נכנסו הגרמנים והיכו אנשים וילדים בעזרת כלי הנשק שבידיהם. ואז נלקחנו, הילדים והצעירים, יחד עם כל יהודי הכפר, לרכבת ונסענו. לא ידענו לאן. כעבור שלושה ימי נסיעה הגענו לאושוויץ, והרכבת עמדה יום שלם בפתח המחנה, ופתאום החלה לנסוע לאחור. ההשערה הייתה שזאת הייתה כנראה רכבת שנכללה בעסקה של ישראל קסטנר עם אייכמן. אמרו גם שמחנה אושוויץ היה מלא ושאין מקום לאנשים נוספים. חזרנו על עקבותינו בדרך לווינה. רבים מתו במסע הזה מחוסר מים ואוכל ומתנאי הצפיפות הקשים. לאחר שלושה ימי נסיעה הגענו ל ו וינר-נוישטט. הרכבת נכנסה למחנה צריפים שבהם התגוררו שבויים רוסים. למחרת לקחו אותנו באוטובוסים לווינה, הכניסו אותנו למבנה ריק של בית ספר, ושם גרנו. כולם עבדו. בימים ובלילות הבריטים והאמריקאים הפציצו, ותפקידי היה לעבוד ברחוב ולפנות את ההריסות. היינו שם למעלה מ- 1000 איש והיה חדר מקלחת אחד גדול לכולם. ק י בלנו תלושים ללחם וחיינו גם מנדבות התושבים בסביבה. בכל בוקר היו אזעקות ורצנו למקומות מוגנים מפחד מפני ההפגזות של האמריקאים והבריטים. כך נמשך המצב במשך כשמונה חודשים. ואז לקחו אותנו ברכבת לאושוויץ.

2

Made with FlippingBook - Online catalogs