(סיפור חיים - סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן (אונגר

סיפור חיים סיפורה של )אונגר( זהבה-פירצי אלטמן

2017 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן )אונגר( מהונגריה

זהבה אלטמן נולדה כפירצי אונגר בכפר פולדש שבמישור ההונגרי, ליד העיר דברצן, לאביה יהודה בן אברהם דוד הכהן ) 1895 - 1944 ( ולאמ מה לאה בת יעקב ואסתר לוי ) 1896 – 1989 .( ל הורים היו 6 ילדים: גרטי )ילידת 1925 (, יצחק )יליד 1927 (, שמואל )יליד 1929 (, פ יר צי-זהבה )ילידת 1931 (, יונה )יליד 1934 ( ושמעון )יליד 1937 .( "אחי-אבא, הדוד יצחק, ואשתו הרמין היו הסנדקים של הילדים, והדוד היה גם שותף בעסקיו של אבא. בתו של הדוד יצחק, אינדיקו, הייתה חברתי היחידה. היחסים עם השכנים הגויים לא היו טובים והיו לא מעט גילויי אנטישמיות. לאבא הייתה חנות גדולה למוצרי טקסטיל, גלנטריה ונעליים, ואימא גידלה את ששת הילדים. בבעלות המשפחה היו גם אסמי תבואה והפרנסה הייתה מצויה. התגוררנו בבית גדול ויפה, אף שהכפר לא היה מחובר לרשת חשמל, ותמיד היה אוכל בשפע. בבית עבדו שתי עוזרות, כובסת ורפתן שטיפל בשתי פרות בחצר. בחצר הייתה גם גינה ובה גדלו פרחים. בחצר השנייה היה מחסן עצי הסקה, ומתחת לגורן נחפר מרתף לשימורי הירקות. היו לנו כשלוש מאות עופות, בהם אווזים ותרנגולי הודו שהסתובבו חופשי, ובחצר השלישית היו רפת ובאר מים, ומעבר לגדר היה שדה שבו גידלנו ירקות. למדנו בבתי ספר ממלכתיים. לימודי יהדות למדנו אצל מחנכת שבאה הביתה כדי ללמד את הבנות, וגם את הבנים לימד מורה פרטי, בחור ישיבה. המשפחה הייתה מסורתית, אבל אבא לא גידל זקן ולא פאות. עם זאת, הוא תמיד חבש כובע בצאתו מהבית. האוכל היה כשר, כמובן, ואני זוכרת את הזמירות של לילות השבת ואת החגים. אני זוכרת נרות וסופגניות בחנוכה, ואת כלי הפסח שהיו מאופסנים בעליית הגג במשך השנה והורדו משם לכבוד החג. אל שולחן הארוחות הוזמנו תמיד גם עובדי החנות ועוברי-אורח יהודים שאבא הזמין מבית הכנסת. לאבא ואימא היו אחים ואחיות רבים. איש מהם לא ניצל. כולם נספו באושוויץ עם משפחותיהם הצעירות. במרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, והיהודים הצטוו לענוד טלאי צהוב ונגזרו עליהם גזרות שונות: איסור על נסיעה ברכבות, מסירת כל כלי הכסף והזהב ושאר דברי הערך ועוד. ההונגרים שיתפו פעולה עם הגרמנים והיו אכזריים אף יותר, כדבריה. הם נהגו לעצור כל יהודי שהסתובב ברחובות ולגלח את זקנו. בבית דיברנו רק הונגרית, לא דיברו על ישראל ולא הייתה אווירה ציונית.

1

" כשהגרמנים נכנסו לא הייתי בבית. באותם ימים התגוררתי אצל אח של אימא ליד בודפשט, מפני שהיה שם בית ספר רפורמי לבנות, שגם אימא למדה בו בשעתה. לאחיה של אימא היה בן, והם רצו שילמד אצלנו בכפר, ב'חדר.' אז התחלפנו. אני גרתי אצל הדוד ובנם גר אצלנו." כשנכנסו הגרמנים המשפחה נאלצה לשלם להם כסף רב כדי להחזיר כל ילד אל ביתו. "הייתי כבת 13 . הגרמנים באו, החרימו את החנות ולקחו את ארבעת העובדים היהודים למחנות עבודה. כעבור זמן מה נדרשנו להקצות חדר בביתנו לקצין גרמני. הוא היה איש נחמד ואני זוכרת שדיבר אתנו בנימוס. בכל בוקר היה מגיע משרת שלו, לצחצח את נעליו ולעשות עבורו כל מיני סידורים. יום הגירוש לגטו הגיע. הגטו היה בעיירה פושפוק-לאדאן, המרוחקת כ- 20 קילומטרים מהכפר שלנו. כל משפחה הייתה רשאית לשכור עגלה וסוסים בשביל המטלטלים. עוד טרם הגירוש אבא ואחיי הגדולים חפרו מתחת ללול העופות והרפת והחביאו שם את הזהב ודברי ערך אחרים. מעל חדר האמבטיה הייתה עליית-גג, ושם הם החביאו בדים יקרים ופרוות. בגטו כל משפחה קיבלה חדר. היה צפוף מאד, כמובן, והמבוגרים ארגנו מיד כיתות לימוד, בעיקר ללימודי דת. בגטו שהינו כשבועיים-שלושה, בתקופה שלפני חג השבועות. הרכבת עצרה בדבר רצן והורידו אותנו. אני זוכרת את היום הנורא ההוא. הכניסו אותנו לבית חרושת ללבנ נים, אולם גדול ללא גג, שבו הצטופפו כ- 3000 יהודים. במבנה סמוך הייתה הממ פקדה של הז'נדרמים ההונגרים ושל הגרמנים. ישנו על הרצפה, כל הלילה שמענו צעקות כי עינו את האנשים. ההונגרים היו גרועים מהגרמנים ועשו עבורם את כל העבודות המלוכלכות. כעבור כשבועיים הגיעו גם אבא ואימא, וגם הדוד יצחק ומשפחתו. את סבא וסבתא שגרו בבודפשט לקחו לאושוויץ. אני זוכרת פחד גדול. מידי פעם נכנסו הגרמנים והיכו אנשים וילדים בעזרת כלי הנשק שבידיהם. ואז נלקחנו, הילדים והצעירים, יחד עם כל יהודי הכפר, לרכבת ונסענו. לא ידענו לאן. כעבור שלושה ימי נסיעה הגענו לאושוויץ, והרכבת עמדה יום שלם בפתח המחנה, ופתאום החלה לנסוע לאחור. ההשערה הייתה שזאת הייתה כנראה רכבת שנכללה בעסקה של ישראל קסטנר עם אייכמן. אמרו גם שמחנה אושוויץ היה מלא ושאין מקום לאנשים נוספים. חזרנו על עקבותינו בדרך לווינה. רבים מתו במסע הזה מחוסר מים ואוכל ומתנאי הצפיפות הקשים. לאחר שלושה ימי נסיעה הגענו ל ו וינר-נוישטט. הרכבת נכנסה למחנה צריפים שבהם התגוררו שבויים רוסים. למחרת לקחו אותנו באוטובוסים לווינה, הכניסו אותנו למבנה ריק של בית ספר, ושם גרנו. כולם עבדו. בימים ובלילות הבריטים והאמריקאים הפציצו, ותפקידי היה לעבוד ברחוב ולפנות את ההריסות. היינו שם למעלה מ- 1000 איש והיה חדר מקלחת אחד גדול לכולם. ק י בלנו תלושים ללחם וחיינו גם מנדבות התושבים בסביבה. בכל בוקר היו אזעקות ורצנו למקומות מוגנים מפחד מפני ההפגזות של האמריקאים והבריטים. כך נמשך המצב במשך כשמונה חודשים. ואז לקחו אותנו ברכבת לאושוויץ.

2

ביולי 1944 אבא נפטר בווינה, בגיל 49 . במלחמת העולם הראשונה הוא חלה, ובווינה, עקב התנאים הקשים, התפתחה המחלה והוא נפטר. קברנו אותו בבית קברות יהודי בווינה בטקס יהודי. אבל כשעלינו ארצה ב- 1949 העלינו את עצמותיו. חלק מאחיי ואחיותיי עבדו כמוני בפינוי ההריסות, ואימא ושני אחיי הגדולים עבדו בבית חרושת לדלק. בשלב מסוים נלקח אחי הגדול, יצחק, שהיה כבן 17 , לצעדה לכיוון מחנה מטהאוזן, יחד עם כל הבחורים הצעירים, ועד סוף המלחמה לא ידענו דבר על קורותיו. בווינה הייתה אתנו עוד משפחה , שהתיידדנו אתה מאד, משפחת שוורץ. הייתה להם בת בגילי ובת נוספת בגיל של אחותי. בוקר אחד באו כחמישה עשר שוטרים ואזרחים ופקדו על כולם לרדת לחצר עם כל הציוד ולהתחיל ללכת. לא ידענו שפנינו מועדות למחנה מטהאוזן. הלכנו כמו עדר ענקי של למעלה מאלף איש. השוטרים התחלפו בכל כפר שבו עצרנו לנוח. בלילות הכניסו אותנו לאסמי תבואה ושם ישנו. בכל יום נעלמו אנשים אחדים. נראה שמתו או שהצליחו לברוח. מידי פעם קיבלנו מהכפריים חלב לילדים. כעבור זמן מה, בכפר שר מידה ה, אימא אמרה שאין לה יותר כוח ופרשנו מהקבוצה, כי השמירה עלינו לא הייתה הדוקה מידי. אימא ביקשה מבני משפחת שוורץ שיישארו אתנו, אבל הם סרבו. רובם נספו מאוחר יותר. איכר אחד שיכן אותנו במחסן מעל הרפת שלו, ורק ביקש שבשעות היום נשמור על שקט, מאחר שהגרמנים הסתובבו שם. באחד הימים הגרמנים מצאו אותנו, אבל אמרנו שאנחנו הונגרים שנמלטו מהרוסים, והם האמינו לנו וביקשו שאימא תבשל עבורם. בוקר אחד הגיע אזרח הונגרי, סיפר שהסתיר ביער אישה וילדה ושאל אם אנחנו רוצים שייקח אותנו למקום המסתור. הלכנו אתו כשלושה קילומטרים לעומק היער, אל תוך אסם ששימש להאכלת צבאים ואיילות. האיכר הביא לנו סלק סוכר, לחם ותפוחי אדמה, ובלילות התחפרנו בתוך הקש. באחד הימים הוא נעלם ולא חזר, לא לפני שביקש מאימא אישור על כך שהחביא יהודים. לאחר מכן מצאנו את האישה והילדה שהחביא, והילדה לימדה אותנו איך לעצור את הנשימה ולא לבכות במשך תקופה ארוכה של חיינו במסתור. הכפר היה ריק כי תושביו ברחו מפחד ההפגזות. אחותי הלכה לחפש אוכל ופגשה שבויי מלחמה שלקחו אותה למרתף מלא מצרכי מזון, והיא הביאה אלינו בכל יום שק תפוחי אדמה. אני זוכרת ששמענו את הדי הארטילריה של הגרמנים והרוסים, ושמידי פעם שמתי כריות על האוזניים, כדי לא לשמוע את רעש התותחים. חלף זמן מה, החזית הרוסית התקרבה. יום אחד פגשנו שלושה ימאים שספינתם נתקעה בדנובה, והם סיפרו שהם הולכים לחפור לעצמם בונקר ביער, ושיעזרו לנו לחפור בונקר לכל המשפחה. כיסינו את הבונקר בגזעי עלים ובענפים והצטופפנו שם, מפני שהגרמנים עדיין חיפשו פרטיזנים. את תפוחי האדמה שאחותי הביאה מהכפר הטמנ נו באדמה הקרה כדי שיישמ מרו זמן רב.

3

היינו ביער כחודש וחצי. ביום השלושים באפריל אימא אמרה שיום המחרת, האחד במאי, הוא חג חשוב לרוסים, ומן הסתם יקרה משהו. הרוסים היו קרובים ובלילות שמענו אותם שרים. למחרת, האחד במאי 1945 , הגיע קצין גרמני לבונקר שלנו וביקש שנבוא אתו למפקדה שהקימו בכפר. אימא אמרה שהיא מטופלת בילדים קטנים ועייפה, והוא הסכים שרק אחותי ואישה נוספת יתלוו אליו. הגרמני ידע שהן יהודיות, וכשהלכו - אימא מיהרה לקבור באדמה את הטלית והתפילין של אבא, ואת הטלאי הצהוב שהיה עדיין ברשותנו. משהתברר לקצין הגרמני שאנחנו יהודים הוא שלח עגלה רתומה לסוסים עם שוטר לקחת אותנו למטהאוזן. ביום השלישי הגענו לעיירה קטנה הסמוכה לגבול הצ'כי, והיינו בטוחים ששם יוציאו אותנו להורג. אבל אז, אחד השוטרים ההונגרים במפקדה שם, יהודי כנראה, הוביל אותנו למסעדה ואכלנו. לאחר מכן אימא ביקשה שישחרר אותנו וישלח אותנו בחזרה הביתה, כי התרחקנו מהרוסים והשחרור קרוב. כעבור יומיים המשכנו את המסע לעבר העיר לינץ. המסע חזרה נמשך שמונה ימים. הגענו לעיירה קטנה בשם ברזן-בורג. השוטר שליווה אותנו מסר אותנו לידיו של קצין אס. אס, אבל באחד הלילות כל הגרמנים ברחו לעבר החזית האמריקאית, והתחבאנו באסם שבו היו חיילים שבויים, איטלקים וצרפתים. החיילים אמרו שכדאי לנו לנסוע אתם, מאחר שהאמריקאים ישלחו אותנו הביתה ואילו הרוסים ישלחו אותנו לסיביר. הבריחה החלה, והשתמשנו בכל כלי רכב אפשרי. כל משאית שהתקלקלה או טנק או זחל"ם שאזל לו הדלק דרדרנו אל התהום, מפני שהכבישים באוסטריה היו צרים מאד. רוב החיילים שבאו אתנו לקחו אותנו אתם כתעודת ביטוח. בצדי הדרכים היו זרוקות כמויות אדירות של ציוד – נשק, בגדים, אוכל, כדי להקל על הבריחה. באוסטריה, על שפת הדנובה . דגלים לבנים הונפו בכל חלון. חיכינו לאמריקאים, אבל נתקלנו בצבא הרוסי. התברר שבלילה הרוסים והאמריקאים חילקו ביניהם את השטח באוסטריה, ואנחנו נותרנו בשטח הרוסי. היו שם המון חיילים, גרמנים ורוסים, אבל לאיש לא היה אכפת שאנחנו יהודים. היעד היה וינה. הגשר על הדנובה היה הרוס מהפגזות ועברנו את הנהר בסירות. הכניסו אותנו לבית מלון נטוש וראינו שם יהודים הונגרים שהגיעו ממטה או זן והיו חולים בטיפוס. רק אז שמענו לראשונה על השמדת היהודים. המשכנו ברכבת לווינה ומשם לבודפשט, שם פגשנו את יעקב, היחיד שנותר ממשפחת שוורץ, ואימא החליטה לאמץ אותו אלינו. בבודפשט פעל ארגון הג'וינט ואנשיו נתנו לנו כסף לאוכל. משם המשכנו לכיוון הבית ברכבת עמוסה וצפופה, כשאנשים יושבים גם על גג הרכבת. בעיירה של יעקב אישה אחת זיהתה אותו וסיפרה שמכל משפחתו הגדולה רק אביו ואחיו הגדול ניצלו וחזרו הביתה, והוא קפץ מהרכבת ויותר לא ראינו אותו. כל אותה תקופה, בדרכים, אימא בכתה כי לא ידעה איך תספר לסבא וסבתא שלא הצליחה לשמור על אבא. אבל כשהגענו הביתה נודע לנו שסבא וסבתא ושמונת האחים והאחיות של אבא 4 כעבור נסיעה מקוטעת של יומיים הגענו ל לינץ עיר

לא חזרו, וכן שנים עשר בני דודים מתוך עשרים וארבעה. רובם הגיעו לאושוויץ. גם הדוד יצחק, שותפו לעסקים של אבא, עם אשתו ושתי בנותיו נרצחו באושוויץ. רק הבת האמצעית, בושקה, ניצלה. הגענו הביתה. מצאנו אותו שלם אך ריק. הוא שימש כמפקדה של הגרמנים, ולאחר מכן של הרוסים. התמקמנו שוב בבית, ואני זוכרת שכעבור כשבועיים, באמצע ארוחת ערב, נפתחה פתאום הדלת, ואחי יצחק נכנס. אני זוכרת שאימא קפאה על מקומה מהתדהמה. הוא היה לבוש בלויי סחבות ששרצו כנים, הופשט מבגדיו שהועלו באש בחצר ונשטף באמבטיה. מצאנו בחצר את הזהב ושאר דברי הערך שאבא הטמין לפני הגירוש. אימא ואחי יצחק פתחו מחדש את החנות. הקהילה היהודית בכפר פולדש, שלפני המלחמה מנתה שלוש מאות וחמישים איש, מנתה עכשיו פחות מעשרים.

לקראת סוף אותה שנה אימא מכרה את הבית בכפר ועברנו להתגורר בדברצן.

ארנולד-עמרם לבקוביץ', פגשתי בכפר. להוריו הייתה ט חנת קמח. נישאנו ב- 1949 ועלינו

את בעלי,

ארצה, כשאני בהריון.

את בתי נעמי ילדתי בבית החולים הדסה בירושלים, ובאותו יום אחי יונה עלה ארצה. באנו לירושלים כי היה לנו שם בן דוד שעזר לנו בקליטה. אני הייתי אז בת 18 . במהלך שנות החמישים גם אימא וכל האח ר ים הגיעו ארצה .

שמואל, זהבה, שמעון ויצחק מירושלים התגלגלנו למקומות רבים בארץ : לשכונת התקווה, ל קריית אונו, שם נולד בני, יהודה, ל גבעתיים, ל נהריה, ל אילת ועוד. בכל המקומות האלה בעלי עבד בבניין ואני גידלתי את הילדים.." ארנולד-עמרם נפטר לפני כ- 25 שנה. שנים אחדות לאחר מכן נישאה זהבה ליוסף אלטמן, אשר נפטר לפני כ- 10 שנים.

זהבה ויוסף אלטמן 5

6 נינים. היא הולכת מידי פעם ל"קאנטרי" של רעננה, למועדון "קפה אירופה"

נכדים ו-

4

לזהבה

ולמשחקי קלפים אצל חברים.

כל שבט אונגר )אח של זהבה( בכינוס משפחתי אחיה הצעיר ביותר של פירצי-זהבה, שמעון, מתגורר בהוד השרון. אחיה הצעיר ממנה בשלוש שנים, יונה אונגר, המתגורר בקרית מוצקין, העלה על הכתב את זיכרונות ילדותם וקורותיהם במלחמה, בספר שנקרא הרכבת לא הגיעה . כל שאר אחיה ואחיותיה של פירצי-זהבה נפטרו בארץ.

זהבה אלטמן עם הספר

6

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html

Made with FlippingBook - Online catalogs