(סיפור חיים - סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן (אונגר

היינו ביער כחודש וחצי. ביום השלושים באפריל אימא אמרה שיום המחרת, האחד במאי, הוא חג חשוב לרוסים, ומן הסתם יקרה משהו. הרוסים היו קרובים ובלילות שמענו אותם שרים. למחרת, האחד במאי 1945 , הגיע קצין גרמני לבונקר שלנו וביקש שנבוא אתו למפקדה שהקימו בכפר. אימא אמרה שהיא מטופלת בילדים קטנים ועייפה, והוא הסכים שרק אחותי ואישה נוספת יתלוו אליו. הגרמני ידע שהן יהודיות, וכשהלכו - אימא מיהרה לקבור באדמה את הטלית והתפילין של אבא, ואת הטלאי הצהוב שהיה עדיין ברשותנו. משהתברר לקצין הגרמני שאנחנו יהודים הוא שלח עגלה רתומה לסוסים עם שוטר לקחת אותנו למטהאוזן. ביום השלישי הגענו לעיירה קטנה הסמוכה לגבול הצ'כי, והיינו בטוחים ששם יוציאו אותנו להורג. אבל אז, אחד השוטרים ההונגרים במפקדה שם, יהודי כנראה, הוביל אותנו למסעדה ואכלנו. לאחר מכן אימא ביקשה שישחרר אותנו וישלח אותנו בחזרה הביתה, כי התרחקנו מהרוסים והשחרור קרוב. כעבור יומיים המשכנו את המסע לעבר העיר לינץ. המסע חזרה נמשך שמונה ימים. הגענו לעיירה קטנה בשם ברזן-בורג. השוטר שליווה אותנו מסר אותנו לידיו של קצין אס. אס, אבל באחד הלילות כל הגרמנים ברחו לעבר החזית האמריקאית, והתחבאנו באסם שבו היו חיילים שבויים, איטלקים וצרפתים. החיילים אמרו שכדאי לנו לנסוע אתם, מאחר שהאמריקאים ישלחו אותנו הביתה ואילו הרוסים ישלחו אותנו לסיביר. הבריחה החלה, והשתמשנו בכל כלי רכב אפשרי. כל משאית שהתקלקלה או טנק או זחל"ם שאזל לו הדלק דרדרנו אל התהום, מפני שהכבישים באוסטריה היו צרים מאד. רוב החיילים שבאו אתנו לקחו אותנו אתם כתעודת ביטוח. בצדי הדרכים היו זרוקות כמויות אדירות של ציוד – נשק, בגדים, אוכל, כדי להקל על הבריחה. באוסטריה, על שפת הדנובה . דגלים לבנים הונפו בכל חלון. חיכינו לאמריקאים, אבל נתקלנו בצבא הרוסי. התברר שבלילה הרוסים והאמריקאים חילקו ביניהם את השטח באוסטריה, ואנחנו נותרנו בשטח הרוסי. היו שם המון חיילים, גרמנים ורוסים, אבל לאיש לא היה אכפת שאנחנו יהודים. היעד היה וינה. הגשר על הדנובה היה הרוס מהפגזות ועברנו את הנהר בסירות. הכניסו אותנו לבית מלון נטוש וראינו שם יהודים הונגרים שהגיעו ממטה או זן והיו חולים בטיפוס. רק אז שמענו לראשונה על השמדת היהודים. המשכנו ברכבת לווינה ומשם לבודפשט, שם פגשנו את יעקב, היחיד שנותר ממשפחת שוורץ, ואימא החליטה לאמץ אותו אלינו. בבודפשט פעל ארגון הג'וינט ואנשיו נתנו לנו כסף לאוכל. משם המשכנו לכיוון הבית ברכבת עמוסה וצפופה, כשאנשים יושבים גם על גג הרכבת. בעיירה של יעקב אישה אחת זיהתה אותו וסיפרה שמכל משפחתו הגדולה רק אביו ואחיו הגדול ניצלו וחזרו הביתה, והוא קפץ מהרכבת ויותר לא ראינו אותו. כל אותה תקופה, בדרכים, אימא בכתה כי לא ידעה איך תספר לסבא וסבתא שלא הצליחה לשמור על אבא. אבל כשהגענו הביתה נודע לנו שסבא וסבתא ושמונת האחים והאחיות של אבא 4 כעבור נסיעה מקוטעת של יומיים הגענו ל לינץ עיר