סיפור חיי - סיפורו של אורי שלו

ילדות

שמי אורי שלו

. כשנולדתי היה שמי ברטולד שטורפר .

נולדתי בתאריך

19.11.1927

מדינת הסן .

יטי ואלברט שטורפר בעיר דרמשטאט , גרמניה . ,

להורי

אני בן בכור ויש לי אחות שנולדה בתאריך 31.12.1929

שם משפחתה היום אונגר והיא גרה בפתח תקווה .

לאחותי קוראים , נייט אניטה

אחותי ואני

הורי הגיעו מבוקובינה , הייתה שאז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית , ואבי גם לחם במלחמת העולם הראשונה בצד של האוסטרו הונגרים . לאחר המלחמה סופח האזור . לרומניה

. סוצ׳יאבה עיר שחיו בה הרבה יהודים .

הם הגיעו מהעיר

מידע על סוצ ' יאבה בויקיפדיה : https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A6%27%D7%90%D7%9 1%D7%94

'סוצ יאבה

בשנות העשרים של המאה הקודמת מגמה לעבור מערבה , וכך גם הורי . אחיה הבוגרים של אמי היו חלקם בסוצ׳יאבה וחלקם בפרנקפורט , ובאופן טבעי רצתה להתקרב אליהם וגם היו כנראה כוונות ל שיפור פרנס . של אבי הורי הכירו עוד בבוקובינה , אבל

הייתה

תו

נישאו כשנה ורבע לפני לידתי .

חנות לפירות מיוחדים , אננס וכיו״ב , במרכז דרמשטאט , החנות

לאבא

הייתה

הייתה

רשומה על שמה של אמי משום מה ומאוחר יותר בעת קבלת פיצויים זה שיחק לטובתנו – בזכות זאת אמא קיבלה פיצויים בנפרד ממה שהגיע להורי כזוג , והמשיכה לקבלם גם לאחר מות אבי . היו כשלושה ארבעה עובדים , , גויים אמא עבדה שם זמן קצר אך מאוחר יותר . בבית היינו מעמד בינוני טיפוסי , לא עשירים ולא עניים . עברנו לפרבר טוב יותר . סגורה לעתים אכלנו במסעדה . להורים הי י תה נסיעה או שתיים לחו״ל וכמוב ן היה דגש חזק על ו שם חיים בורגניים למדי של מעמד ביניים . ביום ראשון החנות

הייתה

נליהונ, בעיר

הייתה

מודגשת בעיקר עם בני משפחה של אמא .

פגישות עם בני משפחה . המשפחתיות מצד אבי המשפחה התגוררה רחוק יותר .

הייתה

נסיעה מאד

הכרתי את סבא וסבתא משני הצדדים ש. המשיכו לגור בסוצ ' יאבה זו .

הייתה

ארוכה מדרמשטאט . מאתנו יתכן שאבא אפילו נעזר בהם , אבל איני יכול לומר זאת בוודאות . עד לעלייתו של היטלר אנשים הרגישו טוב מאד בגרמניה . היה לי בדרמשטאט דוד שהתחתן עם גרמניה , הוא נאסר ונפטר . היא ביקשה מאחיותיה שיעידו כי ילדו תיה חונכו ברוח גרמנית , אך האחיות והבנות לא היו מוכנות להצהיר על כך וכתוצאה מכך הבנות נלקחו ממנה לאושוויץ , יש -אבן מדרכה לזכרן . היא נשארה שבורה לגמרי ונקלטה מאוחר יותר על ידי קרובים באוסטרליה . חלק ניכר מאחיה ואחיותיה של אמא עלו ארצה עם עליית היטלר לשלטון כ. ל מי שנשאר - שילם מחיר כבד . . לשם נדמה לי שקרובים של אמא היו מבוססים כלכלית יותר

לאמא היו שלושה אחים ועוד שתי אחיות , שכולם גרו בגרמניה .

כשאני עליתי ארצה ב 1943 מצאתי את כולם מחדש .

לאבא היו שלוש אחיות וארבעה אחים , האחות הגדולה הגיעה לקנדה והתחתנה שם , שתי אחיות נשארו רווקות בארץ וטיפלו בי ה, אחים הגיעו לצרפת ולמדו הנדסה והיו מהנדסי . חשמל אחד מהם הצטרף לדה גול ונכנס לפאריס . אחר הסתתר בכפר בצרפת וניצל . אח אחד עבר לאמריקה ועסק במכירת סריגים שנטוו באוסטריה , נסע כ -3 פעמים בשנה מאירופה לאמריקה , זה היה אז יוצא דופן ועשה עלי רושם . שהיה ברובע , ושם הייתי יהודי יחיד . כשהיטלר עלה לשלטון מצבי הפך בלתי נסבל . בסוף כתה א ' ההורים הוציאו אותי והכניסו אותי לבית ספר יהודי . לינק לעיר דרמשטאט בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A8%D7%9E%D7%A9%D7%98% D7%90%D7%93%D7%98 החיים התחילו להשתנות בשנת 1933 . מכיוון שגרנו ברובע טוב נכנסתי בכתה אלף ל בית

אתו

ספר

בדרמשטאט היו ש ני בתי כנסת , אורתודוקסי וליברלי ש נהרס בליל הבדולח ובהפצצות . ב 1944 היסו דות התגלו כשחפרו צורך ל במקום בניית בית חולים . ראש העיר החליט שזה אתר הי סטורי ופיתחו את זה בצורה מיוחדת . יש כיום בדרמשטאט א סביב הנושא של

גודה

בית הכנסת . אדם בשם פרנצל הוציא ספר אודותיו .

כשהתגלה , כתבו עליו בעיתונות שהוא היה ״קישוט העיר״ ולכן פרנצל קרא לספר ״הקישוט של עירנו״ ומדגיש כי מדובר על בית הכנסת הליברלי . היום זה אתר מ וחזקת . לקריאה נוספת :- synagogue - liberal - the -of- https://dbs.bh.org.il/image/building -at- destruction - its- before - taken - picture - germany - edrichstrasse fri - darmstadt -at 154437 - 1938 - kristallnacht

בית הכנסת הליברלי בדרמשטאט

אנחנו היינו משפחה לא דתית , בחגים רק אבא היה הולך מעת לעת לבית הכנסת . על יד בית הכנסת , כנראה בגלל עליית היטלר , פתחו בית ספר יהודי קטן אליו הלכתי כיוון ש כבר לא ניתן היה להמשיך ללכת לבית ספר כללי .

בביקור אצל הסבים , אני זוכר שמדובר היה במשפחה דתית יותר , בעיקר אצל אמא . ההורים של אבא היו אולי קצת יותר פרוגרסיביים , אם כי לגברים גם היה זקן . אבא שלי היה חופשי לגמרי . לא היה דור מעבר וקשה לי להסביר את המעבר הפתאומי הדרסטי מדתיות לחילוניות . בבית דיברו גרמנית ב. עיר מולדתם הלימודים היו בגרמנית . אמי ידעה קצת

היה טיפוסי לתרבות גרמנית אוסטרית ש, בהשכלתו קרא את הרקע ההשכלתי שלו נשלח לבית ספר לקצינים כאשר התגייס .

קצת יידיש .

אבא

רומנית

האודיסאה ביוונית וב,

זכות

, השלווה ביקור אצל דודים בפרנקפורט

אני זוכר במיוחד בתקופת ילדותי המוקדמת ,

כארוע מיוחד ומרגש .

גם אני זוכר שני אנשי S.A. עומדים לי ד החנות שלנו ואומרים לקונים לא להיכנס לחנות ולא לקנות שם . בוקובינה סופחה לרומניה , ההורים היו אזרחים רומנים ואף פעם לא טרחו לקבל אזרחות גרמנית , דבר שאחר כך היו בו יתרונות ... בינתיים המשכנו לחיות בצורה די סבירה . למה אבא לא עלה ארצה יחד עם בני משפחה א? אחרים בא טען שלא היה לו אלף פונט שהיה צריך להביא אתך כדי להוכיח לשלטון המנדטורי בארץ שיש לך אמצעי מחייה .

אני ממשיך בבית הספר היהודי ועולה מכתה לכתה . בשלב מסויים ההורים החליטו לעבור ב לגור מרכז העיר , עזבנו את הפרבר . לא היה מנוס מכך . אולי הסיבות היו אנטישמיות וש כנים לא יהודים . . איני יודע

1938 .

ככה זה נמשך עד שעזבנו בערך ביולי

די מאוחר , אבל לא מאוחר מדי .

, שפת אם

, טובה

אני אז הייתי קרוב ל גיל אחת עשרה , ולכן השליטה שלי בגרמנית

הייתה

אם כי אני מדבר רומנית שרכשתי מאוחר יותר .

עזיבת גרמניה ומעבר לרומניה

, סוצ׳יאבה שם

כשהורי החליטו לעזוב , בתור אזרחים רומנים ו החליטו לעבור לרומניה לעיר

עדיין היו לי סבים .

כשהגענו , אני חייב להגיד שמשהו מאד היטשטש לי ... חלק ניכר מהתקופה הזו לא זכור לי .. אני זוכר שפתאום החליטו שאזרחים שלא היו הרבה שנים ברומניה לא יכולים להיכנס . נתקענו בגבול , עד שאבא שיחד כנראה מישהו . התקופה הזו לא זכורה לי . וגם מה בדיוק עשינו בהתחלה בסוצ׳יאבה , כנראה חיינו אצל הסבים . הדבר היחיד שאני זוכר שב - 1939 ו א 1940 לקחו את אבא לעבודת כפייה . בגלל שבעברו היה קצין , קיבל תפקיד מפקח של ולכן בסוף השתחרר והוא עצמו לא עסק בעבודה הקשה .

אני כן זוכר , אך חושב שזה היה בשנת , ארבעים אבא ואני עברנו לבוקרשט . אבא ניסה למצ וא פרנסה ולקח גם אותי , מי שעזר לנו הי ו האחיות הרווקות שלו שטיפלו בי . אני

הלכתי לבית ספר מקצועי והוא ניסה לעשות עסקים , גשעפט , בהצלחה מוגבלת . כנראה התפרנסנו בכל זאת ו שכרנו דירה שנשארה ברשותנו . אמא והאחות נשארו בסוצ׳יאבה ו אני חושב שאבא לקח אותי אתו כדי למצוא עבורי מסגרת לימודים מתאימה .

כשהתחילה המלחמה עם רוסיה -ב, 22.6.41 הרומנים היגלו את כל יהודי בסרביה ובוקובינה לטרנסניסטריה , לשם הגיעו אמי ואחותי . הייתה אמי שם עד 1944 עד שהגיעו הרוסים ושחררו את המקומות האלה . , שם דווקא הבחורים הגבוהים והחזקים מתו ראשונים יך א... אמי שרדה , קשה להבין . אפילו סבתי , , אמי -אם שגם היא גורשה שרדה את הגירוש וחזרה איתן אך לא הצליחה להשלים את המסע הקשה ... אנחנו שלחנו חבילות , אמא ואחותי קיבלו חלק מהחבילות .

אמא ובעיקר אחותי לא דיברו על התקופה .

תחילת הקשר עם תנועת השומר הצעיר

למחייתנו . אותי שלחו לבית ספר מקצ

די היה לנו

בבוקרשט אבא ניסה להרוויח כסף ו

ועי

לשומר

" הפטיש ואחד מהחברים בכיתה שאיתו התיידדתי , הביא אותי

ידוע ״צ׳וקנו״ ,"

אתו

, הצעיר שזה היה צעד משמעותי מאד בחיי .

. נסגר הפגישות התנהלו בבתים

למחרת התחילה המלחמה נגד ברית המועצות , והקן

במעין מחת , רת 5-6 חברה עם מדריך מאד מוערך וקיימנו פעילות במסגרת . התנועה

פרטיים

כעבור כמה זמן , לא יכול להעריך את משך הזמן שעבר , התחילה פרשת ״משפט השומרים״ . קרה שכמה חברה עם יוזמה , חדשים בשומר הצעיר , קרובים יותר לקומוניסטים , ע רצו ל שות פעולה נגד המשטר של אנטונסקו . לקחו כסף בשטרות נייר ושמו עליו חותמת נגד המלחמה , נגד היטלר , נגד השליט , כדי להפיץ עד כמה שיותר . רק התחילו בפעולה , בחשמלית , נתפסו , ומייד נשאלו מי השותפים , וכל מי שהזכירו קיבלו מכות . והם נקבו בשמות של חברי השומר הצעיר . מישהו מהם הזכיר את השם של , י כנראה בצורה מאד משנית וצדדית ואז המשטרה -ה, ״סגורנצה״ , משטרת הבטחון הרומנית , זימנה אותי אליהם .

הייתי בערך בן ארבע עשרה וחצי , האיש שחקר אותי , ֶ והיה לי מספיק שׂ ֶ כ ל להגיד לחוקר שאני לא מעורב בזה , והוא אמר אתה מוזכר , והקריא רשימה שבה בכלל לא הייתי מוזכר . הוא ניסה ... אז התארגנה עליה מבוקרשט ,- קבוצ שתי ות מבודפשט שהיו בשני

בעקבות שלנו

, תאריכים ינואר ופברואר , והשלישית - 1943 , והרביעית שאף פעם לא יצאה - ואני צורפתי לקבוצה הראשונה . שיצאה מבוקרשט , אני חשבתי שזה התכנון של הקהילה היהודית שידעה שאני נחקרתי במשטרה ואני בסכנה ונכללתי בה . היו אנשים ששילמו כסף , אבל לא אני . צורפתי רשמית היציאה בחסות הצלב האדום , אדם מבוקרשט במרץ

הייתה

מטעמו נסע איתנו והיה בראש .

העלייה לארץ

במרץ 1943 יצאנו מבוקרשט .

אנחנו יצ אנו 75 ילדים , נעימה אשתי ביניהם ובהזדמנות הזו פעם ראשונה יצא לנו לדבר .

הרכבת יצאה מבוקרשט לכיוון בולגריה , מבולגריה לתורכיה , בתורכיה פגשנו את הישראלים שי שבו שם וניסו לדעת מה קורה בשואה . בפספורט שלי ישנו סרטיפיקט , כנראה שם קיבלנו זאת . עברנו את כל תורכיה לרוחב , ), לחאלב ( סוריה קהילה מאד . עשירה משם נסענו לבייר . ות שם שמו אותנו על שלושה אוטובוסים ונסענו לחיפה , דרך ראש הנקרה . חוליות של יהודים שדאגו לנו .

עברנו

בעזרת

הנאצים לא אהבו את העליות שלנו . ריבנטרופ פנה לבולגרים שלא יתנו לנו מעבר דרך . בולגריה זו שרשרת שאם חוליה אחת בה נקטעה , לא היינו מצליחים . אנחנו יודעים שהמופתי היה אצל היטלר והתלונן שיש נערים יהודים שעולים לארץ . יש אפילו סרט דוקומנטרי שבה אני מופיע ומסביר מה המופתי ניסה לעשות לנו . וגם הרומנים התחילו להבין לאן הרוח נושבת , ובמסגרת זו נתנו לנו לעלות , ככה הסבירו לי "ב יד ושם " . המקום האחרון בשליטה גרמנית היה בגבול בולגריה לתורכיה . כאשר הרכבת הגיעה לתחנה אחרונה בבולגריה , עלו הגרמניים לרכבת , והיו 6 ילדים ללא דרכונים רומנים ש הורידו אותם מהרכבת ולא שמענו עליהם יותר . השמועה אומרת שהסיבה שהקבוצה אחרינו לא יצאה היא כי הגיע אייכמן שתכנ ן לעשות בבוקרשט מה שעשה בבודפשט , את חיסול הקהילה . דיין ע אני הייתי בבוקרשט כאשר המפלה של הגרמנים בסטלינגרד . גם ה

הייתה

הונגרים

הייתה

באיסטנבול סיפקו לנו אוכל . קשה היום להבין מי נתן לנו אוכל , מי טיפל בנו , ואיך עברנו מרכבת לרכבת , מי דאג לנו , מי היה אחראי , "-האך דגל שלנו "- המלווה המשמעותי מטעם הצלב האדום - סידר הכל . ברומניה צריך היה לדעת את מי " . ״ למרוח קשה להבין ביום איך ב 1943 התחברו כל החוליות לידי הצלת העלייה .

העלייה שלי ארצה ארכה עשרה ימים .

חודש לפנינו הגיעו ילדי טהרן , אך הם היו שנתיים או שלוש בדרך , עם שהות ארוכה בטהרן .

אם אני נשאל איך אבי התייחס לעזיבה שלי הרי שאבא שלי קיבל את העניין . לא ידעו על השואה עדיין , אבל תחושת קטסטרופה . הייתה מה עוד שבארץ היו קרובים שלנו , כמו . שסיפרתי

אבי ידע לשלוח חבילות לאמא וניסה ליצור קשר . אני מתאר לעצמי שהסכים לנסיעתי . לא שוחחתי כל כך , אתו מסוג הדברים שנזכרים בהם כשלא ניתן כבר לקיים שיחה כזו ...

הורי ואחותי ניצלו ובשנים האחרונות חיו ברווחה מפיצויים מגרמני .ה

נעורים ו קליטה בקיבוץ שער העמקים

1943

הגענו לקיבוץ שער העמקים וקיבלנו את התואר " חברת נוער ג -ב "'

1939

חברת נוער א ' מאוסטריה -ב

הייתה כי

1941

-ב

והייתה חברת נוער ב יוגוסלביה מ '

גדולה ריכזו את כולם בשער עמקים . זה הלך לפי ה״מפתח״

בגלל שלא יה יעל הייתה

המפורסם : מפתח מפלגתי .

בעליה שלנו ב " בית העולים " חילקו אותנו למקומות שונים . דתיים הלכו לאן שלקחו , חלק

, מגדיאל ואנשי השומר הצעיר לשער עמקים . לכאן הגיעו שתי

הנוער -ל הלך

מעליית

העליות מבודפשט ו אנחנו מ בוקרשט .

והיו מוכנים לקבל על עצמם קבוצות

אנשי קיבוץ שער עמקים עלו על הקרקע ב - 1935

נוער כאלה . את בוקרשט עזבנו 75 בני נוער ומאלה 5-6 הגיעו לשער עמקים .

שער העמקים קלט נוער כשהיה בן ארבע שנים , הקיבוץ העמיד לנו שני מדריכים ומטפלת , ֵ שהיא הא ם של דורית ראובני . שנים שמרנו על קשר איתה . הבנות התגעגעו מאד הביתה , היו הרבה משברים , הנרייטה סולד הגיעה לכאן ... היינו חברת נוער טובה במובן זה שרצינו . ללמוד אח רי שנתיים בלימודים ביקשנו תוספת וקיבלנו עוד חצי שנה לימודים .

אבא נשאר בבוקרשט עד שאמא חזרה מטרנסניסטריה לסוצ׳יאבה . עם אבי בבוקרשט חיו שתי אחיותיו , הן הגיעו אחרי המלחמה , עוד לפני הורי , אני כבר אז הייתי חבר קיבוץ וקלטתי את ההורים עד שיתארגנו קצת . לאחיות דודותי , דאגתי שיקבלו מעברה טובה על . הכרמל הן הסתדרו אך נשארו רווקות עד לפטירתן .

לאמי היו קשרים טובים בקיבוץ עם אמהות של חברים אחרים .

למדתי עד ספטמבר 1945

מעונינת בכך .

כשסי ימנו ללמוד היינו אמורים לעבוד . התנועה

הייתה

אך במרץ 1946 התגייסנו לפלמ״ח .

תקופת הפלמ

ח"

" הפלמ ח שייך בעיקר ל " קיבוץ המאוחד " . איך קרה שהתגייסנו ? כמעט לא היו שם הכשרות של השומר הצעיר , הקיבוץ המאוחד שלט שם . הייתה אך כאן בקיבוץ קבוצה של הפלמ״ח שאחר כך ייסדו את קיבוץ נירים , האלוף ברן , מישה אשרוב ואחרים .

, אנחנו ילדי הגולה , הבטנו עליהם מלמטה למעלה , הם היו המודל . במידה רבה , בזכותם התגייסנו לפלמ״ח .

, התנועה מרכז השומר הצעיר , לא התלהב מההתגייסות לפלמ״ח . הלוחמת המרכזית כאן למען הגיוס , אשתי נעימה . יצחק טבנקין ה מציא את השיטה של שבועיים עבודה שבועיים אימו , נים כי לקיבוץ לא היה דרך לקיים את המגוייסים . הוא הציע ש יעבדו שבועיים ויתאמנו שבועיים . לפתרון הזה הקיבוצים הסכימו וקיבלו מחלקות פלמ״ח , של בודדים , לא דרך תנועה . אחר כך לקחו קבוצה שלמה של תנועת נוער בקיבוץ שמסיימת לימודים וקבעו שהיא יוצאת להכשרה . ואנחנו היינו הכשרת השומר הצעיר בשער עמקים , ואחר כך עברנו הכשרה בשריד . אתה מתגייס לשנתיים , ואחר תקופה מסויימת חלק המשיכו . בפיקוד

הייתה

1946 , בצורה צבאית , דמויות כמו

הפלמ״ח עצמו היה עבורי תקופה יוצאת מן הכלל . ממרץ

אסף שמחוני , שייקה גביש , לנו הגדוד הראשון . שם היינו עד מרץ 1948 . ואז כבר קשה היה להשתחרר כי זה השתלב בקרבות שכבר התחילו ... ואז במקום להשאיר אחוז נמוך בפלמ , ח” נשאר הרוב . אני עברתי קורס ארוך של חובשים פלוגתיים . בסיום הקורס הייתי חובש גדודי ונשארתי בפלמ״ח עד סיום המלחמה . נעימה השתחר רה במרץ 1948 לאחר שלושה חדשים שבהם ליוותה שיירות מתל אביב לירושלים . , גנדי פיקדו עלינו .

קראו

1948 , שאז היינו

15 למאי

את מלחמת השחרור ניתן לחלק לשניים : החלק הראשון עד - נו סעים בכבישים בשיירות וירו עלינו והחלק השני – רגע מ

הפלישה של מדינות ערב .

במסגרת הפלמ״ח עסקנו בהורדת מעפילים ל. רוב זה נכשל , כי האנגלים תפסו אותם , קודם עוד לפני שהגיעו ארצה . עזרנו בעלייה לקיבוץ יחיעם . עסקנו בבטחון שוטף עד שממש התחילו הקרבות . כששלחו אותי לקורס חובשים בג׳וערה , ד״ר שיבא היה מדריך . שלנו השתלמתי בבילינסון וגם במרפאה באשדות יעקב .

הקמת משפחה

הורי הגיעו ארצה בשנת 1950 . אני כבר הייתי נשוי ובני הראשון נולד . ) את אמי עזבתי כשהייתי בן 13 ופגשתי אותה שוב כשהייתי למעלה מעשרים וכבר אב לתינוק (...

הורי ובתי

אני ונעימה התחתנו בפלמ״ח באוגוסט 1947

חמישה פונט ,

בת עשרים ואני צעיר יותר . הפלמ״ח נתן לכל אחד

נעימה

מאתנו הייתה

הייתה

כאן אחות , אחותה

והקבוצה לקחה חלק לקופה . כשאנחנו עלינו ארצה לנעימה

עלתה כדי ללמוד בטכניון , בסוף לא למדה ו, הצטרפה לקיבוץ שנקרא היום . עין דור תחילתו במקום שנקרא נחלת יהודה ליד ראשל .צ" ושם ה . תחתנו לנעימה היו הורים וד ד ודודה , הוריה הגיעו מוקדם , בארבעים וחמש או שש .

בננו הראשון הוא עמרם נולד בשנת 1950

שמו ניתן לו בעקבות חבר טוב שהשתחרר מהפלמ״ח , אבל בקרב הגדול ליד צמח ודגניה , הוא נקרא לעזור ונפל שם בקרב . בננו עמרם מתגורר היום בגזית .

אשתי שמה במקור נועמי - שרה ממשפחת רוזנברג . גם היא מבוקרשט וגם היא מקן השומר הצעיר שם . הייתה היא שם זמן ארוך , הרבה לפני . אני הייתי זמן קצר . הכרתי אותה באופן שטחי בבוקרשט אבל הכרות של ממש - רק במהלך המסע ארצה . כשהגענו לקיבוץ כבר נעמי ואז קראו לה ״נע ׳״ מי ב ובסוף הפך שמה ל - נעימה .

הייתה

להוריה קראו זאב ופרומה , מבוקרשט , כאמור יש לנעימה אחות מבוגרת יותר בשם , שושנה שעלתה ארצה לפנינו . ייתה היא ח בקיבוץ עין דור שישב לפני העליה על הקרקע בנחלת יהודה ולכן גם שם התחתנו .

- כבר ב 1945 מיהרו לה גיע כי

. מוקדם

הוריה של נעימה עלו ארצה מייד א חרי המלחמה , שתי בנותיהם כבר היו בארץ . תחילה הגיעו לעיר

תקופה קשה ,

הסתדרו בעיר ,

הייתה

ולא

לא הסתדרו כלכלית

קיבלו דירה יפה מהסוכנו ת בגבעתיים , יחד עם דוד של נעימה . בארץ ושער העמקים קלטה אותם , ופה נשארו ונפטרו בגיל יחסית צעיר .

הם

לפני שאמשיך לס פר בצורה כרונולוגית את תולדותי , ברצוני לעצור כאן ולהרחיב ולתאר את משפחתי כיום .

1958 נולדה בתנו

1950 . -ב 1955 נולד -ב. עומר

נולד בשנת

כפי שאמרתי

. כרמית

עמרם

הילדים היו כפי שהיה מקובל אז בלינה קבוצתית . על הילדים שלנו השיתוף הזה לא השאיר ... טראומה

המשפחתי שלנו כזה :

העץ

עמרם היה בשנת שירות ברמת גולן ונישא לבחורה מקיבוץ אפיק בשם , ציפי שנפטרה לאחר כשנתיים והוא נותר אלמן צעיר ולמזל כולנו הוא התחתן בקיבוץ גזית עם הדר שהיא היום עובדת וכיום הם חיים ב אלמנת צה״ל שהיו לה שני ילדים , שרון בן : כיום מהנדס , ובת שמה של כלתנו הוא , רבקה כינויה מיצי , . סוציאלית , צפורה

גזית

ביחד נולדו להם שתי תאומות ,.

עמית התחתנה במושב מעלה גמלא ,

לתאומות קוראים עדי ועמית , כיום כבנות שלושים . ולפני חצי שנה נולד הנין שלנו יעל .

עדי כרגע גרה בפרדס חנה .

, עומר גם הוא חניך המוסד החינוכי . בצבא היה קצין , נשאר בקיבוץ וכשהתחילה התנועה הגדולה של מתנדבות מחו״ל , הוא התחתן עם מתנדבת קנדית בשם , קרול ונולדו להם שני ילדים , טל : שנולד פה בארץ ו שנולדה בקנדה .

סיון

עומר רצה לה ב תנסות מגורים גם בארץ מולדתה של קרול , ויצאו לש נתיים לחיות בקנדה , השנתיים הפכו שתים עשרה , אבל כיום עומר וקרול חזרו לארץ וגרים בכפר סבא . עומר למד מתמטיקה ומחשבים ועוסק בהייטק במשרד המשפטים .

טל למד בארץ ועשה כאן צבא וחזר ללימודים גבוהים לוונקובר , הוא התקשר עם ֵ , נבע גם היא מכפר סבא , ועברו לקנדה לוונקו . בר המסלול שלו הוא ביולוגיה , ענב לומדת רוקחות במסלול מיוחד .

לפני שנתיים נולד להם בן

, איידן

A i d e n

סיון גמרה תואר ראשון בהצטיינות בתל אביב . מדעי הרוח והחברה . בעקבות חבר קרוב היא נסעה לניו יורק לפני כחודש , נראה כיצד דברים יסתדרו .

כרמית התחתנה עם בן קיבוץ חצרים בשם גדעון בינקה , שאביו ניצול אושוויץ . גדעון הגיע לשער עמקים לפרק זמן מסויים ואז החליטו לעבור ל , חצרים ומאז הם בחצרים . כרמית למדה באורנים , אך לא סיימה . יש להם שתי בנות שנולדו בשער העמקים , מאיה ונוגה ובחצרים נולד בנם ס ל שהתגיי . א מזמן

איתי

היום

למדה תואר ראשון בספרות ומח שבת ישראל באוניברסיטת באר שבע , סטודנטית מתחילה במכללת תל חי במסלול אמנות ובמיקוד על קרמיקה .

נוגה

מאיה

זו סקירה משפחתית מעודכנת להיום ...

מלחמת השחרור

השירות שלי בפלמ״ח זלג לשנת 1948 ולכן אוטומטית החלו לחיי ל אנשים , עוד לפני הכרזת המדינה . המספר הצבאי שלי היה בן 4 . ספרות המשכתי לשרת כאשר אני חובש אחראי לגדוד , למשל בקרבות מלכיה . לקחו שני גדודים עשו מהם ״חטיבת יפתח״ , מולא עמד בראשו . ואז עליתי מהגדוד לחטיבה והייתי חובש לכל החט יבה , ובזכות זה קיבלתי קצונה עד לסוף השירות , וכמובן גם במסגרת המילואים מהם שוחררתי כשמלאו לי . חמשים

כהן

בתקופה שלאחר הקמת

אזכיר את המקומות והקרבות שהשתתפתי בהם ח ו " בפלמ

: המדינה

בגליל המערבי עסקתי בהורדת מעפילים , בסביבות נהריה , כמו שכבר אמרתי , לא תמיד זה הצליח - כי לעתים הבריטים הגיעו למעפילים ותפסו את האניות , . לפנינו

פעולת תגמול של הפלמ " ח בגלל הרצח של 37 פעולה נבזית : נכנסנו לכפר וירינו לכל עבר . חברינו

הייתה

, של היום

-ב , שיך -א- באלאד

חנן - תל

פועלים יהודיים בבתי הזיקוק וז .

הייתה

חנן ושכונת בן - דור בעליה לנוה שאנן .

- חנן ובן דור נהרגו בקרב הזה ועל שמם -תל

על הכרמל . היכן ש סטלה מאריס

פעולה קודמת שהיתה משמעותית היא פיצוץ

הרדאר

. היום אני הייתי , קטן יותר בדרך לעוספיה ו, השתתפתי בפיצוצו . בשני המקרים לא נכנסתי פנימה אני הייתי החובש וחיכיתי שהלוחמים יחזרו . היה פצוע שחששנו להביא אותו לבית חולים כדי שלא נאלץ להישאל על כך , לכן הגענו אתו ליגור ומשם לשריד .

ברדאר

קרבות נוספים שהיו עוד לפני הקמת המדינה זה הקרב במשמר העמק : אנחנו ישבנו ג׳וערה ב , אני הייתי לא בלב הקרב אלא בצד , מחכה לפצועים .

כשנגמרו הקרבות במשמר העמק והתקרב יום הקמת המדינה עלינו לגליל העליון למחנה צבאי שהבריטים עזבו , למחנה שנקרא ״ פילון ״ ליד ראש פינה .

, למזלנו עד למדינה נגמרו כבר כל הפעולות הפנימיות : אבטחת הכבישים הושלמה ול, כן בזמן הפלישה של מדינות ערב יכולנו לנוע בחופשיות זה . הקל עלינו – גם ו העובדה שהערבים ברחו .

בקרבות - הפלמ״ח פתאום היה לבד . , עד אז אם לאדם היה פצע , היה הולך לחובשת בקיבוץ שהיתה מטפלת ... פתאום לא היה לנו סיוע לכלום . אני הייתי ממונה על עזרה רפואית , ופתאום היינו לבד , לא היה קיבוץ מאחורינו . אולי אפילו לא הבנו איזה דבר גדול אנחנו עושים . בפילון קלטנו לר אשונה שאנחנו לבד , אף קיבוץ לא ידאג לנו . תוך ימים ספורים ניסינו להקים שירותים חיוניים לבני אדם .

למאי לבלום את הפלישה הלבנונית . המקום

בפילון התארגנו . התפקיד שלנו היה ב - 15

. מלכיה זה היה הקרב הגדול . מי שבגליל עזר מאד לשירות הרפואי היה

שבו זה ארע היה

מר פרופסור בגדוד ה בחור אטרקטיבית מאד ואביה מאד עזר . בשעתו קיבוץ עמיר שסבל ממלריה מאד העריץ אותו . המלריה עניין רציני אז , עוד לפני המצאת ה . טי .די .די- מראש פינה , מומחה למלריה . , בתו

הייתה אצלנו

אורנה

הייתה

, בידינו זה היה

הייתה לא

בעיה רצינית עם מלכיה : לא יכולנו לנסוע ברכב , נבי יוש כי

הייתה

ע

אחרי הכשלון של הכ״ח בכיבושה .

עלינו בערך מאילת השחר . שיירה ארוכה מאד , עלינו ואיחרנו : הפציע היום ו נאלצנו . הסתתר ל הגענו עד לרמות נפתלי , בין רמות נפתלי למלכיה יש ואדי , הקמנו שם נקודת איסוף פצועים . הגיעו מאה פצועים וכעשרים הרוגים וא, ני ממש לא זוכר מי היה לידי ועזר . לי החלה הפעולה , אנשים חצו את העמק הזה בין רמות נפתלי למלכיה , ונתקלו בצבא לבנוני שהיה ערוך להיכנס לארץ . הקרב התרחש כל היום ונגמר בתיקו , לא ניצחנו . היה , חסר מים לא דאגו לזה , הגיעו אווירונים וזרקו מים , וזה נפל בשטח לבנון . את ה פצועים צריך היה להביא מכיוון מלכיה אלי . צירפו אלינו פלוגה דתית , והם עייפו מלסחוב פצועים ואני ממש איימתי עליהם בנשק כדי שימשיכו להביא את הפצועים .

אם לא יכולנו לעלות ברכב , הרי גם לא יכולנו לרדת ברכב עם הפצועים . אחר כך נודע לי שבחיפה גייסו אנשים שהגיעו בחלי פות ועניבות וסחבו את הפצועים מההר לכיוון אילת . השחר מי שדאג לגיוס המתנדבים היה פרופסור מר כמובן . הקרב לא הוכרע . כל צד נסוג .

, דן לנר היה מאוסטריה , מהמעטים בפלמ״ח בעל נסיון קרבי כי

המג״ד של הגדוד הראשון ,

, אצלנו גח״ל ומח״ל -

ין ה היה ב פרטיזנים ביוגוסלביה . דן לנר עצמו עם חיילים קנדים שהיו

זה פליטי שואה שגייסו אותם באירופה והביאו לארץ

גח״ל )

- מח״ל לוחמים אמריקאים או קנדים ודרום אפריקנים בעלי נסיון צבאי שבאו לעזור לישוב . חלקם טייסים , רופאים , זה המח״ל .( דן לנר עם כמה מ קלעים ועם כמה חברה ממח״ל , הם החזיקו את הקו ולכל הגדוד אמרו , תרדו תתאוששו ותתארגנו בפילון . לנר נשאר עם מתנדבי מח״ל , ליד נקודת האיסוף והם החזיקו את הקו .

אנחנו ירדנו לפילון . החלק השני של קרב , מלכיה - התרחש אחרי שבוע או שבועיים ובינתיים כבר כבשנו את נבי יושע ולקראת הקרב השני כבר ניתן היה לנסוע במכוניות , וכל פני הקרב השתנו . גם הערבים ברחו יותר מהר , כנראה בעקבות שמועות שרצו אצלם .

בהתחלה הערבים מאד התנגדו , ואחר כך הספיקו כמה יריות והם ברחו .

היו פצועים שהגיעו לגליל ולא היו שם אמצעים להחזיק ולטפל בכל כך הרבה פצועים . הטילו עלי להעביר מהגליל פצועים קלים ובינוניים , ונסעתי איתם והגענו לחוות כנרת , והכביש היחיד שחיבר לחיפה היה כביש יבנאל ואסרו עלי לנסוע בו כי הסורים ירו עליו . ואז נסענו לטבריה , קיבלנו מלון , ובלילה בחסות החושך יכולנו לעבור את הכביש . הכביש עמדו הילדים של דגניה בהכנה לפינוי , וכשאנחנו עברנו הרכב שלהם עוד לא הגיע ... והם עמדו עם המטפלות על הכביש ואני הבאתי את הפצועים לחיפה . אני זוכר ש משני הצדדים הגדוד הראשון שאני נמניתי עליו קיבל הוראה להגיע ל ) סרפנד האנגלים פינו אותו ומייד נכנסנו אליו ( הגענו למחנה אולי שבוע אחרי הפינוי . היינו מיועדים לכיבוש לוד ורמלה "-ב, ," מבצע דני על שם דני מס שנהרג קודם לכן כמפקד . הל״ה הייתי שם עם הגדוד ואולי גם החטיבה , אני עצמי מתבלבל בנושא ההפוגה הראשונה , אני חושב שהיתה אחרי קר ב לוד ורמלה . לא הייתי ממש בקרב , הייתי יותר במטה ודאגתי לנושאים הרפואיים . אני זוכר שנסעתי בין שני הישובים , ראיתי הרבה הרוגים ערביים שכובים על הארץ . אנשי לוד ברחו . הפלמ״ח סגר משלושה צדדים , השאיר את החלק המזרחי פתוח , ומשם הערבים ברחו , ולכך זה גם היה מיועד א. ני עליתי על גבעה , כבר היה יוני , היה חם מאד , ישבתי על הגבעה כנראה עם עוד מישהו . ועבר זרם של אלפי ערבים , תלבושת שחורה ומשא על הגב . זה היה לא זמן רב אחרי השואה , ואת התמונה הזו אי אפשר לשכוח . זה היה . נורא הם הלכו למזרח . הפעולה הזו של לוד ורמלה הושלמה . , צריפין הנגב היה נצור . אי אפשר היה להגיע אליו . אנחנו הצטרכנו להגיע לנגב הנצור . ערב אחד בחושך , והלכנו ברגל דרך הקווים המצריים , יצאנו בחצות הלילה מנגבה לעבר ברור חייל . דרך הקווים המצריים , עברנו רגלי והחפצים שלנו הגיעו באווירון . מברור חייל לקחו את מטה הגדוד או החטיבה ל ושם היה המטה שלנו . ברוחמה היה המטה שלנו והתכוננו לשחרור הנגב . לא זוכר אם מדובר היה בהפוגה ראשונה או שניה , אנחנו רצינו להפר את ההפוגה , ואכן נ הפר ו ובהמשך היה הקרב על באר שבע וכיבושה . אני הייתי יותר בשוליים , הגדוד התפרס אז , בשובל רוחמה ודורות . היו הפצצות של המצרים ונהרגו כשלוש בחורות , אחת מהן בתו של דוב יוסף . כוונה להפר את ההפוגה . הגענו ל אחרי זה לקחו את הגדוד הראשון . הבעיה . הנגב בקושי החזיקה אותו חטיבת הנגב .

של

הייתה

הייתה

נגבה

רוחמה

כשנגמרו הקרבות בנגב הגדוד עלה להתארגנות ב צפון ובשבילי נגמרה מלחמת השחרור . עלינו ילדים - לכפר ליד עפולה ול - מנסורה המחנה הצבאי מקום שבו היום ההייטק של יקנעם .

הנח״ל והגדנ״ע היו אז יחד .

, בגרות לימודים ועבודה

מורה ואני קיבלתי אישור ללכת ללמוד

שער העמקים קלטו ילדי גולה , נעימה

הייתה

. הוראה היה קורס קצר , ברחוב שבתאי לוי בחיפה , , בהמשך למדתי בסמינר הקיבוצים בתל . אביב נעימה למדה באורנים במחזור הראשון . חברי שער עמקים נטעו את החורשה שבתוכה בנויה מכללת " " אורנים לזכר המלך אלכסנדר מיוגוסלביה שנתן תנאי מחייה טובים ליהודים בארצו . נעימה עבדה בקיבוץ עם ילדי הגולה עד ללידת עמרם , ואז אני החלפתי אותה בחופשה מן . הצבא

השתחררתי סופית מהצבא ביום הראשון של השלג הגדול בשנת 1951

: זוכר אני

עבדתי עם הקבוצה של ילדי הגולה , כחצי שנה ויצאתי לשנתיים לימודים ואז חזרתי אליהם לעוד כשנה .

נשארתי בתחום החינוך .

כשיצאתי ללמוד היו לנו כיתות המשך ״המוסד החינוכי״ . אני ראיתי את עצמי כהומניסט , אך צרכי הקיבוץ קדמו וחייבו אותי ללמוד את התחום הריאליסטי , מתמטיקה , , כימיה . פיזיקה

בשנת 1955 קיבלתי לראשונ ה קבוצה של ילדי קיבוץ . המקובל היה אז שכל קבוצה

הייתה

היה מקובל שיש מחנך

בלינה קבוצתית , עבדתי איתם חמש שנים , מכתה ז׳ עד סוף י . א"

- זה כ 23-24 ילדים . המוסד החינוכי היה למעלה על הגבעה , היום

ומטפלת קבועה .

קבוצה

1960 , אחר כך עם קבוצה שניה עד 1967

שם המוסד הסיעודי שלנו . עבדתי איתם עד שנת וכשסיימתי עם הקבוצה הזו יצאתי לשליחות לחוץ לארץ .

המוסד החינוכי היה קטן , לא תמיד היה מספיק ילדים כדי לפתוח שנתון . במוסד חיו , , למדו ישנו אכלו . היו יחסים יפים בין המחנכים לילדים . גם ריכזתי את המוסד , לא היה ״מנהל בי״ס״ , היה ת פקיד ״ רכז ועדה פדגוגית ״.

מספר

קיבלת

. שליחות לא קיבלת , " כיתה "

העיסוק שלי בחינוך היה , בתפיסה של אז , מעין

" . " קבוצה עבדתי עם מטפלת תשע שנים רצופות . כשאני פוגש היום חניכים מאז , אני מסכם את זה כשנים מוצלחות .

בית הספר היה קטן כי הגישה ״בי״ס במקום״ : כפי שלקיבוץ יש מספר פונקציות , אז גם בי״ס הוא אחת מהפונקציות . בתחילה היה בקיבוץ הארצי רק מוסד חינוכי אחד במשמר העמק . אבל אחר כך גברה המגמה ליצור בכל קיבוץ מה שאז קראנו ״כיתות . המשך׳ בארץ אז חלוקה 8 כתות פלוס 4 , כתות אבל אצלנו הנהגנו חלוקה של שש

הייתה

הייתה

ושש , כך שהכתה הראשונה במוסד החינוכי הייתה כתה ז '.

הקמנו את המקום אבל חסרים היו תלמידים . פתחנו עשר כיתות בערך בשלוש שנים . בסה״כ היו כמאה ילדים . אבל הנהגנו שיטה חינוכית ברורה עם כללים ותפקידים . היה הווי . ברור כיום כל זה איננו .

שזה קטן מדי . עוד ארחיב בכך .

כשהיינו בקנדה הסיפור של המוסד התפרק .

התברר

שליחות ומגורים בקנדה

אני חוזר לספר על השליחות שיצאתי אליה מטעם השומר הצעיר , שהיה תנועה עולמית .

1967 כשפנו אלי

תמיד מקום מועדף . חיפשו שליחים , השנה

אמריקה

הייתה

הייתה

צפון

קבוצה בכתות היסוד וחיכינו עד שתסתיים שנת הלימודים . כך

לראשונה . לנעימה

הייתה

יצאנו לשליחות ב 1968

התנועה פנתה ודאגה לנו להשתלמות באנגלית . נבחרתי אולי מתוקף תפקידי במוסד , החינוכי מי שפנה זו התנועה הקיבוצית , הקיבוץ הארצי . רשמית הפנייה אלי ונעימה

הייתה

מעונינת להוציא מקסימום שליחים . ליהדות אמריקה

התנועה

. שליח - אשת

הייתה

הייתה

היה שליח בניו יורק ובקנדה שני שליחים : במונטריאול וטורונטו .

עמרם בדיוק סיים י״ב וצריך היה להתגייס לצבא וביקשנו דחייה מהצבא לשנה , ולשנה אחת יצא איתנו .

תחילה אני ועמרם הגענו ל מונטריאול . הגעת י לניו יורק , להנהגה , קיבלתי הדרכה ומשם , לקנדה , באביב 1968 , ושם פגשתי את השליחים הקודמים . הכרתי את השליחים בטורונטו ובדטרויט . היה ״סאמר קמפ״ ) S U MME R C A MP ( בקנדה באונטריו , זה היה מבצע גדול . שלנו נעימה עומר וכרמית הגיעו קצת אחר כך למחנה . בינתיים שכרתי דירה ור כשתי מה . שצריך הקמפ היה שמרכז מסביבו את התנועה בקיץ . זה המבצע המרכזי של , התנועה ציוני חלוצי עם פעולות קלסיות שמשחזרות או מתארות ארועים - כמו ״השחרור ממחנה עתלית״ . היה שם אגם מאד יפה . עם שליחי תנועה מהארץ לקיץ , אנחנו אלה שהכנו את המחנה וגם פירקנו אותו בסיום . היה שם חדר אוכל מאד גדול . כשנגמר המחנה חזרנו למונטריאול לפתיחת הקן , את עומר שלחנו לבית ספר קנדי רגיל , לגבי כרמית סברנו

הדבר

. מוצלח הילדים

שצריך לתת לה חינוך יהודי והלכה לתלמוד תורה יהודי , וזה היה פחות

. הסתגלו היה במונטריאול קן בּ בית שהתנועה רכשה .

הגענו לקנדה מהקיבוץ ... היינו פרובינציאליים , לא כתבתי עד אז שיק בחיים שלי , והכרנו יהדות שהיתה לנו זרה לגמרי . התנועה , קטנה תנועה שדרשה הגשמה אישית . החניכים זה בכלל לא התאים . התנועה רצתה יותר שליחים . אני הייתי שליח שהסוכנות שילמה לי , אבל התנועה שקלה על חשבון הסכום הזה עוד שליח , ובעצם קיבלתי מחצית הסכום שהסוכנת הקציבה . בזכות נעימה שקיבלה משרה נוספת בהוראת עברית הצלחנו להתארגן כלכלית . הכרנו יהדות שהתרשמ נו ממנה טוב מאד , בניגוד ליהדות האורתודוקסית הידועה לנו ולא . לטובה , הרטמן שהכרנו אותו שם עלה לארץ והקים את מכון הרטמן . הכרנו את הסביבה , הכרנו נוער ובעיקר - יהדות . מי שעזר לנו זה נוער שלא עלה לארץ , אבל רצה לסייע במימון ובהקמת הקמפ , ואנחנו הרגשנו טוב בקנד . ה המסלול היה שלאחר הלימודים עולים לארץ . הרב

הייתה

לרוב

אני ראיתי שהעבודה בתנועה אינה תעסוקה מלאה . עסקתי בשני דברים נוספים :

שלא היו קשורות לשומר הצעיר . זה היה במסגרת הסוכנות , שהיתה

תכניות קיץ , רעונל

מאד בירוקרטית , ואנחנו עקפנו אותה ושלחנו אנשים לארץ בעבודות קיץ .

וגם לקחתי על עצמי להתקשר לבית ספר ולספק להם חומר ציוני , כמו חבורת ריקוד כי השליחות עצמה לא בעצם עבודה בהיקף מלא .

הייתה

בסופו של דבר למדנו הרבה .

היינו שם שנתיים , יכולנו להמשיך לשלוש . עמרם הרוויח קצת כסף במסגרת הבונדס , אבל אחרי שנה חזר והתגייס . בשנה ראשונה בשריון היה לו שירות קשה . בשנה השניה הוא נק לע לגבול הסורי כטנקיסט . מלחמת ההתשה , והרגשנו שאנחנו צריכים לחזור בגלל האחריות לשלומו . בטיסה חזרה הביתה , כשהיינו כבר בלונדון , הסתיימה מלחמת , ההתשה אבל אנחנו לא הצטערנו על כך שחזרנו .

הייתה

השיבה הביתה

הגענו ארצה בשנת 1.9.70 ומייד התחלתי ללמד .

בית הספר שלנו התחסל בזמן שהיינו בחו״ל .

, מזרע שער עמקים , שריד ומרחביה התאגדו והקימו בית ספר שקיים גם היום בקיבוץ . מזרע

התחלתי ללמד בבית ספר חדש ונעימה גם חזרה ללמד בכתות היסוד שעדיין היו , אבל אחר כך התחסלו גם הם . היום ילדי שער העמקים ל ומדים ב . אושא הגדולים היום לומדים . יגורב

הילדים הסתגלו לגמרי בחזרה . הם זוכרים לטובה את קנדה . במונטריאול יש אווירה אי רופאית שאולי איננה כ יתר ערי קנדה . ֶ היה כיוון של ס ֶ פּ ַ ר טיזם המפריד בין אוכלוסיות שבקוויבק קיבל תאוצה כי שם היו צרפתים ואנגלים , קתולים ופרוטסטנטים וגם היה שוני כלכלי בין שתי הקבוצות , ומהסיבה הזו הספרטיזם גבר .

זה השפיע מאד על היהודים . בקוויבק מפלגה שהספרטיזם היה הסיסמא שלה . אנחנו הגענו לקוויבק שנה אחרי שדה גול קרא מעל מרפסת בעיר : ״תחי קוויבק החופשית״ . הספרטיזם התגבר , ויהודים טענו שרצו לעלות לארץ , עזבו את מקום מושבם בקוויבק אבל הגיעו בסופו של דבר עד טורונטו ... היהודים דוברי האנגלית הרגישו שאין להם מקום בתוך דוברי הצרפתית . וככה מבחינת התנועה הקן במונטריאו ל נסגר ובטורונטו נפתח וקיים עד היום .

הייתה

לימודים גבוהים ופעילות בתנועה

אחרי שלימדנו כשנתיים שלוש , ובמשך תקופה גם למדנו , אני ונעימה , במסגרת השכלה גבוהה . התחלנו בתואר ראשון והמשכנו לשני .

שאיפתנו ללימודים הייתה תמיד ... בחברת הנוער בתקופת הגרעין , נעימה ואני עשינו הכנות , לבגרות לפני הגיוס לפלמ״ח . זה לא התקבל טוב , הקיבוץ לא אהב את הרעיון . עשו תמיד חישוב אם החניך שומר על הכללים כולם ואם כן - מקבל את ״סמל הבוגרים״ . ומאתנו מנעו את קבלת הסמל כי רצינו ללמוד ב . אותה תקופה עברנו לפלמ ח ו " ממילא היו לנו דברים אחרים בראש . אבל כשחזרנו מקנדה והתחלנו ללמד , האווירה בארץ השתנתה . הזכרתי כי עוד לפני הנסיעה סיימנו לימודים בסמינר , כל אחד במקום אחר : נעימה באורנים ואני בסמינר הקיבוצים בתל אביב , וכעת פנינו לקיבוץ כדי ללמוד תואר ראשון . נעימה למדה ב״אוהל , שרה״ שנקרא היום ״מכללת יזרעאל״ . אחר כך עברה לחיפה ואני מראש התחלתי באוניברסיטת חיפה . אני למדתי חינוך וסוציולוגיה . אני בחרתי חינוך יהודי יותר , היו לי ציונים טובים ומאד נהניתי . כעבור שלוש שנים סיימנו שנינו את תואר ה .א.ב -

ואז אמרנו בוא נעשה תואר שני , זה ה יה בשנות השבעים והדבר לא היה מקובל . התחילה בעיה של מימון הלימודים .

הקיבוץ הארצי קיים מערכת מסועפת ברחוב לאונרדו דה וינצ ’ י בת״א . ואז מישהו שם החליט לממן את לימודי ובסיום - התחייבתי לבוא לתרום שנה קדנציה בתפקיד שיינתן לי בקיבוץ הארצי . התפקיד שניתן , בסופו של , דבר היה של ״רכז מחלקת ההשכלה של הקיבוץ הארצי״ . זה נ במונחים של הקיבוץ ״פעיל״ - אדם שפעיל בתנועה .

קרא

נעימה נשארה ללמוד בחיפה .

תואר שני למדתי ״ סוציולוגיה של החינוך ״ באוניברסיטת תל אביב ושם גרתי . היה לה לאוניברסיטה הזו אופק רחב יותר , ליברלית יותר , ונהניתי יותר מהלימודים שם . ואחרי שנתיים בתל אביב סיימתי את לימודי ה . א.מ -

מעולם לא עסקתי במקצוע אותו למדתי ... אך כשנכנסתי לעבוד במחלקת ההשכלה הייתי מהמעטים שהבנתי מהי אוניברסיטה ומה נדרש מאוניברסיטה .

בסיום התואר השני . תמורה האוניברסיטה שינתה לנו צורת החשיבה , הלימודים הרחיבו את דעותינו . הרגשנו שעשינו דבר נכון ששכרו , בצדו למרות שלא כיוונו לשכר . בסוף שנות השבעים סיימנו שנינו את הלימודים הגבוהים . שלנו לנו הרגשה טובה לשנינו וזה חולל

אצלנו

הייתה

אצל מרים בן פרץ , והקימה

לימודים״ , עשתה

נעימה , משום שבחרה במסלול ״

תזה

תכניות

לימודים . נגיד נבחר נושא , לדוגמא ״עץ הזית״ וסביבו

שהכין

צוות בקיבוץ

הארצי תכניות

השלכות לתחומים שונים . גם נעימה עבדה בתל אביב .

. מענינת ישראל היא מדינה טיפוסית של פנימיות , ואני

בעניין התואר השני : סיימתי

בתזה

כתבתי על הפנימייה של המוסד החינוכי בשומר הצעיר .

היה לי דגם של הפנימייה האנגלית - ה, P u b l i c S c h o o l , ומי שהנחה אותי הציע לי לקחת את הפנימייה הזו כמודל . היום בארץ אין פנימיות מהסוג עליו כתבתי . היום פנימיות הן בעיקר מוסדות לילדים מבית שבור או ילדים שסובלים מבעיות התנהגות או . פשע - סביבת בארץ אז לא היו פנימיות כאלה .

בזמן שלמדתי ריכזתי הכל ביום בשבוע , וגרנו שנינו בקיבוץ אך כשהפכתי לרכז מחלקת ההשכלה של הקיבוץ הארצי , שכרתי חדר בתל אביב , היה לי רכב פרטי , שלא היה מקוב ל , אז הייתי מחלק את הזמן כך של נ תי כשני לילות בשבוע בתל אביב .

בקיבוץ הארצי התנגדו לבחינות בגרות , זה גם לא הפריע כי ממילא צעירי הקיבוצים לא הלכו לאוניברסיטה אבל כשהתחלתי לעבוד נקלעתי לתקופה שבה כבר היו מעונינים בהליכה לאוניברסיטה והייתה בעיה של חוסר בתעודת . בגרות

, הועדה לתכנון ולתקצוב , הם הקימו בשבילנו מכינות : מי שאין לו

מי שעזר לנו זה ה ות״ת -

בגרות מסיים מכינה ויכול להיכנס לאוניברסיטה גם אם אין לו בגרות . לירושלים

הייתה

. מכינה קיום המכינות סייע לנו לגשר על

מכינה בירושלים וברחובות , וגם לת״א

הייתה

העדר הבגרות ולאפשר לצעירים להיכנס לאוניברסיטאות .

מקצועות שקודם לא הכרנו .

אספתי מידע על היכן לומדים , מה לומדים , קמו כי

השינוי בגישה היה כרוך בשינויים נוספים שקרו בארץ ובעולם .

בענף הקיבוצי החקלאות כבר לא פרנסה , ונכנסו לתעשייה , והשינויים האלה חייבו לחשוב על הכשרה לחיים שונים . שינוי האקלים הכלכלי והחברתי חייב ערנות ומציאת פתרונות . בקיבוצים תלות בתנועה , קראו לה ״ תסמונת המטפלת ״ : מגיל צעיר הילד והבוגר הקיבוצניק היה רגיל שלא לפת ור את הבעיות בעצמו , בילדות פנה למטפלת וכמבוגר הוא נסע לקיבוץ הארצי , בעיקר ביום ד ' כשהיה ידוע שבו כל ״הפעילים״ נמצאים , הגיעו אלינו כדי לבחון אופציות בבעיות מה ללמוד , איפה אפשר , . מה נדרש היום בטח כבר לא עולה על דעת איש לפנות לתנועה בחיפוש פתרונות . זו תקופה א . חרת

הייתה

כמובן שהחיים בתל אביב פתחו אופק חדש : ניידות ב , טובה הכרות עם אנשים מקיבוצים שונים . את תפקידי ראיתי בעיקר בהכוונת אנשים ללימודים . , רכב הליכה לארועים ול

הצגה

מלאתי את התפקיד ארבע שנים . נהניתי מכך .

הייתי אולי אז מהראשונים שראו בזווית החדשה פתח להבנה ר חבה יותר של ארועים ושל . החיים

בערך באמצע שנות השמונים סיימתי בתל אביב את התפקיד .

עבודה בכרומגן

חשבתי על תפקיד בטחנת הקמח , התכוונתי להתמקד במספר מוצרים מיוחדים וחשבתי להתעסק בזה - לי הייתה תמיד תחושה שאני להתפרנס . לא לכולם בקיבוץ הייתה

חייב

תחושה כזו ...

אבל אז הגיע מנהל ״ כרומגן ״ והציע לי את תפקיד בכרומגן וזה גמר את כל ההתלבטויות . התפקיד שהוצע לי היה של ״ מנהל יצוא ״ למרות שהיה חסר לי ידע בסיסי בנושא . לקחו בחשבון את העובדה שאני שולט בכמה שפות , שכבר הייתי בעולם ה, תנסיתי בכמה שטחים חדשים ושאני עשוי להיות מייצג מתאים .

״האדם הסינתטי״ - היה ברור שאדם

זו הייתה גישה שלקחה בחשבון את רוחב הידיעות של

מהקיבוץ יתאים , פחות התמקדו בהתמקצעות כמו עכשיו . זו קיצוניות שלעיתים , הפריעה אבל היום אנחנו בקיצוניות השניה - לכל דבר מחפשים מומחה לנושא .

הייתה

עם זאת כמובן רצו הכשרה מסוימת , וכדי להכיר את התחום , עבדתי שנה שלמה במה שנקרא אז ״משלוחים״ : כרומגן משווק דרך סוכנים והם מגיעים לקבל את הסחורה , ואני הייתי זה שהיה במגע ע ם הסוכנים והסחורה וככה יצא לי להכיר את דרכי השיווק בארץ ואת הסחורה התחלתי ביצוא .

הלכתי לקורס שנועד שלימד את כל הדברים הטכניים , צורת התשלום , מושג ים כמו l e t t e r o f c r e d i t , משלוח ימי , -, ביטוח כל זה נלמד . באמצע הקורס טסתי נסיעה ראשונה ליוון . זה ק - רה ב 1987 יצוא - לפקידי

היה קורס גבוה יתר למנהלי יצוא , אבל אני הלכתי דווקא לקורס הנמוך יותר , לפקידים , ושם למדתי את המונחים השייכים למקצוע ומובנם .

-ב 1989 נסעתי עם חבר נוסף לפרנקפורט . אז השתתפנו בתערוכה גדולה מרכזית בנושא חימום ואינסטלציה . המקום ענק . ואז פעם ראשונה אנח נו הקמנו דוכן . תחילה זה היה בגודל של עשרה מטר מרובע ותוך ארבע שנים כבר הגענו למאה מטר מרובע .

כשהגענו לתערוכה הבנו שעשינו טעות . כאשר נתקלנו ב לקוחות שהתרש ושרצ ו לקנות את הסחורה שלנו , לא היה לנו כתובת מקומית לתת ל . הם ואז עשינו חוזה עם סוכן בנירנברג והוא ה יה היחיד שייצג אותנו .

מו

כרומגן אינו מייצר חשמל אלא מים חמים בעזרת השמש . הופענו עם קולט שהיה מותאם לשוק ופועל גם בטמפרטורות נמוכות .

האירופי

חדרנו לגרמניה אחר כך לאיטליה , לאוסטריה , ולמקומות שונים קטנים יותר כמו מלטה , . מדירה היינו גם בפורטוגל , , יוון , ספרד שו ויץ ואנגליה .

למעשה אני פיתחתי את השוק . האירופי בעקבות התערוכה פגשנו את הסוכן הראשי שלנו , ובכל ארץ שהגענו אליה הצלחנו למצוא סוכן שיוכל למכור את המוצר . אלה היו חיים , דינמיים פגשתי הרבה אנשים , כמובן בחלק מהמקרים אכזבה כאשר העיסקה לא

הייתה

יצאה לפועל .

יצואן ש נוסע נסיעת עסקים לא נהנה כל כך ...

בעבודת היצוא יש קשיים , אתה לבד , ביום אתה עוד עם אנשים , בערב לבד , וגם כשמזמינים אותך , לארוחת ערב למשל , לעתים ישנו מחסום שפה ואתה עדיין לבד ....

אני יכול להגיד בסיפוק שכיבדו את ישראל , כיבדו את כרומגן , ונהניתי לייצג את מקום עבודתי ואת ארצי .

גם תחושה של הישג . לדוגמא : יש כוח רב לאומי ששומר במצרים אחרי הנסיגה . מסיני הם פרושים על כשלושים מקומות מהים האדום עד הים התיכון , ואנחנו סיפקנו להם דודי שמש .

הייתה

כרומגן התבסס על ציפוי פנימי טוב מאד באמייל , הדוודים היו מאיכות מעולה . נכון שלא היינו הכי זולים בשוק . היום יש תחרות גדולה מגורמים שונים אבל אז היינו בראש החץ , לא עשינו רווחים עצומים אבל היה כבוד גדול לייצג תעשיה ישראלית בנושא של אנרגיה נקייה .

פרישה

-ב 1995 נכנס מישהו אחר לתפקיד , אני נשארתי לסייע אב -ל ב 1999 יצאתי לגמלאות . בקיבוץ אתה מחליט מתי לצאת .

התקופה הזו נתנה לי הזדמנות להכיר את אירופה , את המקצוע , להכיר הרבה אנשים .

תקופה

איטית ובהדרגה עד שהרגשתי שהגיע הזמן לסיים .

עזיבת העבודה

הייתה

הייתה

שעוד הגעתי כל יום למקום לראות ״מה קורה״ עד שגם זה נגמר .

נעימה יצאה מההוראה בשנות התשעים היא לימדה שנה באורנים . כשסיימה מצאה שאין לה פנסיה והתחילה במאבק להשגתה והצליחה . היא נכנסה חזרה למערכת החינוך כדי להאבק על הכסף ולא ויתרה . ואני למעשה בלי פנסיה ממשרד החינוך - למרות השנים שעבדתי במסגרת זו , אבל אני מקבל פנסיה . מהקיבוץ

עברנו הפרטה ב - 2002

הקיבוץ התחיל בתשלום פנסיה וכל אחד מקבל 4000 ₪ ויש בנוסף ביטוח לאומי

ולנו גם יש גם הכנסה כניצולי שואה . אין לנו בעיות ... אני ונעימה בקטגוריה של ניצולי שואה : גם אם פיזית לא סבלנו – מה שקרה בתקופה ההיא שיבש לנו את כל מהלך החיים .

הפנ סיונרים בקיבוץ היום יכולים גם לעבוד בתוך הקיבוץ ולתרום מנסיונם וגם להרוויח משכורת בגין העבודה .

בשנות הפנסיה שלי אני טיפלתי הרבה ב חברים המייסדים של הקיבוץ , שהיו קשישים , ילדיהם עזבו את הקיבוץ , ואני דאגתי לעבור אצלם ולבקר כדי שלא יהיו לבד . אצל כל אחד לפחות פעם בשבוע .

אני מזכיר שבמהלך התקופה שבה עבדתי בחינוך ובכ ר ומגן היו לי במקביל גם תפקידים בקיבוץ במהלך השנים , : כמו , מזכיר רכז תרבות , רכז השכלה ,- וכעת עם היציאה לגמלאות הפסקתי לשאת גם בתפקידים אלה והיה לי מאד מעניין לבלות בשיחות עם . הותיקים

, אותי נכדים וילדים , וגם זה היה במרכז התעניינותי .

המשפחה העסיקה

בשנים הראשונות של הפרישה מצבנו הבריאותי עוד היה טוב , נסענו לנו פש במספר

בארץ וגם בחו .ל"

מקומות

תובנות

אתחיל במשהו שלילי ...

באופן כללי אני אגיד שיש אכזבה פוליטית , כתבתי לאחרונה ״מה זה להיות בן תשעים״ : ֶ נשארתי איש שמאל ויש אכזבה גדולה מי - תר ֶ הדתיות וי -תר הלאומיות , אני מחובר ל -" ֶ מ ֶ "ץר והם לא זכו להצלחה גדולה בשנים האחרונות ... רצוני הוא שהמדינה תתנהל ברוח מגילת העצמאות .

: ביטוי

אבל זו אמירה שמתגמדת מול תחושות אחרות שלי וחשוב לי לתת

להן

, פליט בלי

עוד מעט ימלאו 75 שנים מאז הגעתי לשער העמקים , באמצע המלחמה ,

זו גדולתה .

, משפחה בלי שפה . שער העמקים מההתחלה , בית הייתה

אולי לא הייתי לגמרי , לבד כי היינו חברת נוער , עם מדריכים ומטפלת , אבל בכל זאת - הייתי לבד .

למדנו ש ם קרוב לשלוש שנים , מכאן יצאנו לפלמ״ח , למלחמת

שער עמקים , בית הייתה

, השחרור ולפני קרוב לשבעים שנה התקבלנו לחברות כאן .

שער עמקים בשבילי זה המקום שבו נעימה ואני בנינו משפחה , נולדו שלושת הילדים שהתחנכו כאן בחינוך המשותף ובלינה המשותפת . הילדים שלנו לא נשארו לחיות בשער העמקים אך ה יבוץ הזה ק עדיין הבית שלהם , ״בסיס העורף״ , אולי כך ניתן להגדיר זאת . שניים מהילדים גרים בקיבוצים אחרים . הזכרונות שלהם מהתקופה שגדלו כאן הם זכרונות טובים .

אני שואל את עצמי לא פעם אם גם החזרתי לקיבוץ את מה שקיבלתי ? כי הקיבוץ נתן לי הכל ברוחב לב : , בית . שכלה ה, חינוך

נראה לי שלפחות חלק מזה החזרתי לקיבוץ על ידי עבודה ופעילות כאשר התקופה המשמעותית ביותר כשעסקתי בחינוך כעשרים וחמש שנה , בתקופה שבה החינוך היה אז חשוב מאד בקיבוץ , הן עבור ילדי הקיבוץ והן לגבי הילדים שנקלטו כאן .

הייתה

כשאני פוגש היום את החניכים שלי - מאז זה משמעותי בשבילי , ואני שמח שעסקתי בדבר בעל חשיבות גדולה שסייע לכל כך הרבה אנשים צעירים . זו תחושה טובה של שביעות רצון ושמחה .

בכל אלה

גם בפעילות שלי למען התנועה , בארץ ומחוצה לה , וגם בעבודה בכרומגן ,-

החזרתי משהו לקיבוץ עבור מה שנתן לי .

תחושה כל כך חזקה של

היום אני חושב שהלואי שהיתה לחברים שנמצאים קיבוץ ב עכשיו שייכות כמו שהיתה לי , שייכות לתנועה ולאידאולוגיה .

כמובן שכיום אנחנו , נעימה ואני , פחות פעילים ופחות שותפים להכרעות , ויש תהליכים שאנחנו פחות שבעי רצון מהם .

עם זאת אנו שלמים עם ההפרט ה שאפשרה לקיבוץ ״להתחיל מחדש״ : הקיבוץ שלנו הצטרף לזה בזמן הנכון . השינוי הארגוני רעיוני היה לטובה והבטיח את עתיד הקיבוץ .

ערנות רעיונית פוליטית גדולה יותר , אבל בסופו של דבר גם

הייתי שמח לו גם היום

הייתה

כעת אנחנו מצליחים לשמור על האופי הרעיוני ליברלי והחילונ .י

תם ולא נשלם !