סיפור חיי - סיפורו של אורי שלו

בקיבוץ הארצי התנגדו לבחינות בגרות , זה גם לא הפריע כי ממילא צעירי הקיבוצים לא הלכו לאוניברסיטה אבל כשהתחלתי לעבוד נקלעתי לתקופה שבה כבר היו מעונינים בהליכה לאוניברסיטה והייתה בעיה של חוסר בתעודת . בגרות

, הועדה לתכנון ולתקצוב , הם הקימו בשבילנו מכינות : מי שאין לו

מי שעזר לנו זה ה ות״ת -

בגרות מסיים מכינה ויכול להיכנס לאוניברסיטה גם אם אין לו בגרות . לירושלים

הייתה

. מכינה קיום המכינות סייע לנו לגשר על

מכינה בירושלים וברחובות , וגם לת״א

הייתה

העדר הבגרות ולאפשר לצעירים להיכנס לאוניברסיטאות .

מקצועות שקודם לא הכרנו .

אספתי מידע על היכן לומדים , מה לומדים , קמו כי

השינוי בגישה היה כרוך בשינויים נוספים שקרו בארץ ובעולם .

בענף הקיבוצי החקלאות כבר לא פרנסה , ונכנסו לתעשייה , והשינויים האלה חייבו לחשוב על הכשרה לחיים שונים . שינוי האקלים הכלכלי והחברתי חייב ערנות ומציאת פתרונות . בקיבוצים תלות בתנועה , קראו לה ״ תסמונת המטפלת ״ : מגיל צעיר הילד והבוגר הקיבוצניק היה רגיל שלא לפת ור את הבעיות בעצמו , בילדות פנה למטפלת וכמבוגר הוא נסע לקיבוץ הארצי , בעיקר ביום ד ' כשהיה ידוע שבו כל ״הפעילים״ נמצאים , הגיעו אלינו כדי לבחון אופציות בבעיות מה ללמוד , איפה אפשר , . מה נדרש היום בטח כבר לא עולה על דעת איש לפנות לתנועה בחיפוש פתרונות . זו תקופה א . חרת

הייתה

כמובן שהחיים בתל אביב פתחו אופק חדש : ניידות ב , טובה הכרות עם אנשים מקיבוצים שונים . את תפקידי ראיתי בעיקר בהכוונת אנשים ללימודים . , רכב הליכה לארועים ול

הצגה

מלאתי את התפקיד ארבע שנים . נהניתי מכך .

הייתי אולי אז מהראשונים שראו בזווית החדשה פתח להבנה ר חבה יותר של ארועים ושל . החיים

בערך באמצע שנות השמונים סיימתי בתל אביב את התפקיד .