סיפור חיי - סיפורו של עמוס בונה

חזרה לקיבוץ ויציאה לשנת שירות – 1961 עד 1965 כאשר השתחררנו מהצבא – לא היה נהוג אז "הטיול הגדול שלאחר צבא". נדרשנו לחזור הביתה, ל ע ב ו ד ה !!!!!!! על פי החלטת הקיבוץ, כל בן נדרש לעבוד , מיד עם השחרור, שנתיים ברפת... הענף היה במשבר כי החברים לא רצו לעבוד בו. העבודה הייתה קשה ולא מעניינת, חליבות בוקר ולילה, וכן שבתות רבות. באותה תקופה, הכרתי את רותי מאיר, שהייתה צעירה ממני ועדיין תלמידת תיכון. הפכנו לבני זוג, מאז ועד היום!!!!!! עם סיום העבודה ברפת, כאשר רותי השתחררה מהצבא, נישאנו באוגוסט 1962 . עם לידתה של איילת בתנו, חשתי אי שביעות רצון מההוויה היומיומית באושה. באותה תקופה, בתנועה הקיבוצית, היה מסלול של יציאת משפחות לעזרה לקיבוצים נוצר הקשר, ויצאנו לקיבוץ "האון", שעל שפת הכינרת, בו היו לנו חברים. וזאת במחשבה שאולי נעבור לשם. בהאון סודרנו לעבודה: אני בענף הבננות ורותי כמבשלת במטבח. הוויית החיים שם הייתה נעימה, אך לקראת סוף השנה שלנו שם, החלו לנשוב רוחות רעות של עזיבת חברים, ואנו הב נו שעלינו לחזור הביתה, לאושה.

צעירים.

הצריף השוודי לא, אל תטעו ואל תתחילו לפנטז... הסיפור איננו על צריף ומתנדבות שוודיות בלונדיות ', וכו למרות שגם כאילו עברו אצלנו רבות...... הסיפור הוא על בית המגורים ו/או חדר המגורים הראשון שאליו נכנסנו לאחר נישואינו. הבית היה צריף עץ מתוצרת שוודיה. הקירות היו עשויים מלוחות עץ – ... לווחים – לווחים שיצרו משטח בעל טקסטורה נאה ולא משטח חלק ואחיד. בקיבוץ של פעם, גר נו החברים הצעירים, הרווקים והרווקות, במה שנקרא אז "חדרים". שניים בחדר. והשירותים משותפים לכל המבנה. בכל מבנה 4 חדרים.