סיפור חיי - סיפורו של עמוס בונה
ילדות רצתי, שיחקתי, השתובבתי
רקדתי, קפצתי, גדלתי הלכתי, למדתי, שיננתי
נבחנתי ובגרתי. הייתי ילד שובב מאוד, ועברתי חוויות במסגרת הלינה המשותפת. אחד הסיפורים הזכורים מאותה תקופה, במילותיי
השכלתי,
הבנתי,
שלי:
"בקיבוץ, בגיל 5 , בגן הילדים, בלינה המשותפת, עם גננת ומטפלת מדופלמת, במנוחת – הצהריים השכיבה במיטה עם הראש לקיר הייתה חובה. אך, לילדנו לא התחשק והוא הפריע ושיחק.
המטפלת, אז אותו הוציאה, ואמרה לו: צא ואל תחזור ! ואל תהיה לי פה גיבור!
התרגז אז השובב ואת זכוכית הדלת אז ניפץ במו ידיו, וצעק – זה מה שמגיע לך!!!! בידיו נפצע הוא והדם החל לזוב. רץ אל בית ההורים, אל החדר, כפי שנקרא אז הבית..... ראתה אותו ושמעה מה קרה, "הפליקה לו סטירה ואמרה:
כשאמו
לך, לך חזרה לגן, בקש סליח ה ושיטפלו גם בידך. כשחזר הוא אל הגן, חכתה לו שם הפתעה.....
הגננת המדופלמת, הזמינה את הנוטר התורן, כדי ללמד את השובב לקח לכל חייו. הוא כלא את השובב בתחנת הנוטרים שהייתה בישוב, ואמר: חכה פה עד שתגיע המשטרה. בינתיים, מנוחת הצהריים הסתיימה, וכל הילדים התקבצו ס ביב התחנה. הם ניסו לחלצו מבעד לסורגים, אך אבוי, הסורגים היו צרים ולא עזרו כל התרגילים. רק לפנות ערב, חזר הנוטר האחראי ואמר: בוא נחזיר אותך לגן הילדים עד שיבואו השוטרים וההורים. עמד ילדנו בחדרו, בגן הילדים, צופה בחלון, לעבר הכביש במרחקים, ומחכה לבוא המבוגרי
ם.
בינתיים, החלו להגיע הילדים וההורים, וגם הוריו הכעוסים. הגיעה שעת ההשכבה ולילדנו אמרו הם כך:
תלך יפה לישון ומחר בבוקר בקש סליחה מהגננת, וכך אולי לא תשלח לתחנת המשטרה. וכך אכן היה. את הלקח ילדנו כנראה לא כל כך הפנים, כי בעתיד נכונו לו עוד כהנה וכהנ ה תעלולים ".
עכשיו
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker