סיפור חיי - סיפורו של עמוס בונה

קראנו לו בקיצור פולני. הייתה לו הופעה מרשימה. היה בעל גוף ומעל פניו ועיניו הקורנות טוב לב, וחוכמה, היתמרה לה רעמה אפורה לבנה של שיער שעיטר את ראשו. כשפתח את פיו לדבר, נשמע קולו הרועם , קול בס חזק וצלול. האירוע המכונן במהלך היום היה ארוחת הצהריים המשותפת, ולאו דווקא בשל המזון שהובא מהמשקים במשותף, שגם הוא היה מן הסתם, פרי יצירתיותו של פולני. ישובים היינו על הקרקע במעגלים לפי הכיתו ת כשפולני עומד באמצע המעגל. הרעש היה רב, אבל כשהרים פולני ידיו, השתתקו כולם. פולני פתח בברכה "צופית" בקולו הרועם שנשמע בערך כך: ג'י מ א ל ייה , ואנו ענינו אחריו : ג' י ם.......וכך 3 פעמים......ורק אז הורשו המטפלות לחלק את השנים עברו ועלינו מכיתה אל כיתה, ופולני התבגר ופרש ..... והנה הגיע לג בעומר ואת המנהג יש להמשיך. עד כאן הכל כסדרו אבל, כשהתיישבנו לארוחת הצהריים, נעמד המנהל החדש, גד שטראוס , יקה מכפר המכבי, והיסה אותנו בקולו הצפצפני וקרא בקולו הדק : ק י מ ל י י ה,,,, ואנחנו במקום לענות, פרצנו בצחוק והוא לא יסף ופרש מהמעגל ובזאת תם הטקס...... ע ם השנים, פסק המנהג ובמקומו

האוכל....

גדול

מדורות לעת ערב.

הדלקנו

הרפתקאות נעורים אנו היינו הילדים של שנות הארבעים של המאה ה – 20

. ילדי השמנת והבננה של תנובה. ילדים, שהמלחמה העולמית והשואה שהתרחשה , לא נגעו בהם . במאבק על הקמת המדינה ומלחמת השחרור, היינו עדיין צעירים מדי לקחת חלק פעיל. חשבנו, בראשית נעורינו בשנות החמישים, זהו!!!!!! איחר נו את השותפות הפעילה במהלך ההיסטוריה, וכל שנותר לנו הוא לקרוא את סיפורי החסמב"ה שהיו, למצער, גיבורינו ומודל ההזדהות שלנו. זה לא סיפק אותנו. היינו נערים נורמליים, תוססים ותאבי הרפתקאות. ומדינת ישראל בשנותיה הראשונות, הייתה עבורנו משעממת ומאכזבת. העיסוק בקליטת העלייה ושיקום ניצולי השואה, פיתוח הכלכלה והחברה בתקופת צנע חריפה, לא היו בראש מעייננו, גם השרות הצבאי שהמתין באופק, לא היה מזהיר ולא היה

במה להתגאות ולרצות להצטרף אליו. החיפוש אחר הרפתקאות, הוביל אותנו

הגבול של מותר ואסור, אל שבירת גבולות והגבלות, ומה עוד ש "מעבר להרים ולמדבר", ספרו האגדות, "ישנו מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא הסלע האדום".

לאזורי