זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

הררי יהודית בת מרצל והלנה ווליצר ילידת לוהובץ, צ'כוסלובקיה

נולדתי בשנת 9391 כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה בעיירה לוהובץ שבצ'כוסלובקיה. אבי עבד במפעל ברזל ואמי הייתה פקידה. אבא השיג מסמכים מזויפים המעידים כי בני המשפחה הם נוצרים. לאחר שהתגלה שהמסמכים מזויפים, התחבאנו בעליית גג. מאחר שאני ואחותי רחל הגדולה ממני בשלוש שנים סבלנו משעלת, העבירו אותנו למסתור, תמורת

תשלום, באחד הכפרים הסמוכים. אני זוכרת שאימא נתנה לנו דובון שבו הוסתרו דברי ערך.

אבי נפטר ממחלת לב, ובעקבות הקבורה, נודע לכל כי אנו יהודיות. לאחר זמן מה הסגירה אותנו הכפרייה לידי הגרמנים, בעוד בתה המשיכה לכתוב מכתבים לאימא ובהם סיפרה כי אנו מרגישות בטוב. כחצי שנה לפני תום המלחמה נשלחתי עם אחותי למחנה טרזינשטט. המזוודה שלי נפלה וכל הדברים התפזרו, כולל הדובון עם התכשיטים. אני זוכרת שישנו על דרגשים בצריף גדול. עוד תמונה החרוטה בזיכרוני היא ששלחו אותי להביא אוכל, אך בדרכי חזרה אכלתי את כל מנת המרגרינה או החמאה שקיבלתי. לקראת סיום המלחמה הועברנו למחנה מעבר סרד לקראת שילוחנו לאושוויץ. הרכבת התקלקלה ולכן הוחזרנו למחנה ונותרנו בו עד שהרוסים שחררו את המקום. אני זוכרת שקיבלנו ממשחררי המחנה ממתקים וכי השמחה הייתה גדולה. מאחר שחשדו כי אני חולה בשחפת, נשלחתי לבית הבראה. אימא שלי נותרה במחבוא עד סוף המלחמה, ואז היא באה לאסוף אותי ואת אחותי ועברנו לעיר פישטני, שם התגוררנו כשנתיים. אמי נישאה בשנית ונולדה לה בת נוספת, אווה. בשנת 9491 יצאנו, אני ואחותי רחל, לאיטליה עם קבוצת בני נוער והפלגנו לארץ באנייה “קומפודוליו". בארץ הגענו למחנה דוד ממנו נשלחה אחותי לקיבוץ דגניה ב' ואני הצטרפתי אליה. מאחר שסבלתי מבעיות לב עבדתי בקיבוץ בעבודות תפירה ובגן הילדים. התעקשתי להתגייס לצבא, ובעת שירותי הכרתי את מי שיהיה בעלי. בשנת 9591 נישאתי ליצחק הררי וביחד חזרנו לקיבוץ.

לימים עזבנו את הקיבוץ ועברנו לרמת גן. בעלי יצחק עבד כל השנים בתעשייה האווירית.

ליצחק ולי נולדו שלוש בנות: יפעה, טל ומעיין. כל בת זיכתה אותי בשני נכדים.

אחותי רחל נפטרה לפני 3 שנים, בעלי נפטר בסוף שנת 9002, לאחר 05 שנות נישואין.

התרגשתי מאוד בשעה שמצאתי תיעוד בבית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים איחוד על הגעתי לטרזינשטט. אחותי רחל גילתה שם ציור שציירה בעת שהותה במחנה. אני משערת שהעובדה שבקיבוץ לא אפשרו לי לדבר על השואה ולא נתנו לנו לדבר בשפת אמי עזרו לי לחיות את חיי ללא משקעי העבר.

209