זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

מרקובצקי משה בן בנימין ולובה יליד בריצ'ן, רומניה

נולדתי בשנת 9191 בעיר בריצ'ן שבבסרביה, רומניה. אבי היה סנדלר ואמי התפרנסה מעבודות שונות, כגון אפיית לחם. היו לי עוד 7 אחים ואחיות: פאטל- שמעון, חיים, זלמן, רחל, ברנה, יא ואחות קטנה שאיני זוכר את שמה. אחד מחדרי הבית שימש כסנדלרייה. בילדותי למדתי ב"חדר" ואחר כך בבית ספר רומני. לאחר מכן למדתי את מקצוע הספרות ועבדתי כספר עד פרוץ המלחמה. בעיירה הייתה

קהילה יהודית ופעלו בה תנועות נוער ציוניות, כגון השומר הצעיר וגורדוניה.

היהודים ידעו על קיומה של המלחמה, אך רובם לא עזבו את המקום עד לגירוש.

בשנת 1491, כאשר הייתי כבן 91, הגיעו הגרמנים לעיירה. בתחילה נלקחנו לעבודה בכבישים ואחרי זמן מה נצטווינו לארוז מעט חפצים ולעזוב את הבית. אני, הוריי וארבע אחיותיי הלכנו זמן רב, תוך שאנו לנים באסמים ובמחסנים שונים. לבסוף הגענו לכפר בריסקי שבטרנסניסטריה. שם שוכנו בדיר חזירים גדול ושם חיינו זמן מה, כשאנו מתפרנסים בקושי ממעט סחר עם הגויים שמסביב. כל יום מתו אנשים מהקור ומהתנאים הקשים ונקברו בבור סמוך. במקום זה מתו אמי ושלוש מאחיותיי. לקראת הקיץ הורשינו לעבור להתגורר בבתי גויים על גדות נהר הדוק. אני ואבי התפרנסנו מעבודה במקצוענו. בלילות התגנבתי לכפר השכן הוסטר, שם הכרתי את אשתי לעתיד, מלכה, שעברה להתגורר עמי. לאחר זמן מה נלקחו כל הגברים הצעירים לעבודה. הגענו למחנות העבודה אובדובקה ואוגרובקה, שם שהיתי כשנתיים. התמוטטתי משנתיים של עבודת פרך ונלקחתי לצריף החולים ומשם למחנה אחר, שבו שוכנו החולים בבונקרים נטושים שכוסו להסוואה. החלמתי ממוות בטוח וחזרתי לבריסקי, בה חיו עדיין אבי ואחותי הצעירה. כעבור זמן מה הגיעו הרוסים לכפר וכבשו אותו מידי הגרמנים. התגייסתי לצבא הרוסי כספר גדודי. את יתרת המלחמה העברתי כחייל רוסי והגעתי להונגריה ולאוסטריה. עם תום המלחמה חזרתי הביתה לעיירת הולדתי בריצ'ן, שם פגשתי את אשתי מלכה. ממשפחתי שרד רק אח אחד שעלה גם הוא ארצה.

במלחמה איבדתי את הוריי ושישה אחים ואחיות.

עליתי לארץ בסוף יולי 6491 באונייה “הגנה". בארץ התיישבנו ברעננה. תחילה עבדתי במקצועי כספר ובהמשך בפרדסים, לבסוף הייתי גגן בניין.

נולדו לי שני ילדים: אהובה (לובה) וחיים.

בביתי ברעננה הקמתי סטודיו ובו עסקתי בייצור ויטראז'ים.

302