זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

פישמן ויאולן בן ניסון ושפרה-פסיה יליד בוברויסק, בלארוס

נולדתי בשנת 5291 בבוברויסק. גדלתי בעיר זו ובוויטייבסק, שתי ערים שמרבית תושביהן היו יהודים. בשנת 4391 סגרו הרוסים את כל בתי הספר ובתי הכנסת היהודים. מאחר והוריי היו קומוניסטים, נשלח אבי לאוניברסיטת סט. פטרבורג ללמוד “כלכלה סובייטית". כשסיים את לימודיו נשלח להיות ראש עיירה קטנה ליד ויטייבסק. אמי עבדה במפעל לייצור משקפיים. בשנת 5391 הורחקו הוריי

מהנהגת המפלגה ואבי נאלץ לעבוד כמורה זוטר להיסטוריה.

בשנת 1491, כאשר המטוסים הגרמניים הגיעו, יצאו כולם לראות מה קורה, לא הבנו מה מתרחש כי ברדיו שודרה רק מוסיקה. עם נפילת הפצצות הראשונות הסתתרנו. מאחר והוריי היו חברי מפלגה, הורשינו לצאת בצורה מסודרת למוסקבה. יצאנו מהעיר ללא אבי, אך לא הגענו למוסקבה. הרכבת עברה דרך טטסטן בשקורסטן, אז חלתה אחותי הקטנה ולכן ירדנו בזלטואוסט ליד צ'לבינסק שבאזור אורל. אבא נשאר בוויטייבסק, הוא קיבל הנחיות לשרוף הכול על מנת לא להשאיר לגרמנים דבר, לאחר מכן הצטרף אלינו. אבא המשיך לעבוד בשורות המפלגה בצ'לבינסק. בשנת 3491 התנדבתי לשרת בצבא האדום. נשלחתי למוסקבה לקורס הפעלת כלי נשק, קורס שנמשך כחצי שנה. נשלחתי לחזית. תפקידי היה לבחון כלי נשק שהגיעו מהמפעלים לפני שמעבירים אותם לשדה הקרב. התנאים היו קשים. אספקת המזון לא הגיעה באופן סדיר ולא היה מקום לינה מסודר. את שוחות ההגנה נאלצנו לחפור בעצמנו. נאלצנו להוציא תפוחי אדמה מהשדות ולבשלם ולכרות עצים ביער להסקה. אנדרלמוסיה שררה בכל. בגלל הדחיפות לייצור כלי נשק והמחסור בכוח עבודה מיומן, כלי הנשק שבחנתי היו באיכות ירודה והיוו סכנה למשתמשים בהם. עבדתי משעת בוקר מוקדמת עד שעת לילה מאוחרת. כך עברתי את שתי שנות המלחמה האחרונות. כל בני משפחתי עברו את המלחמה בשלום. חלק מבני המשפחה הגיעו לטשקנט וחזרו לבוברויסק לאחר המלחמה. בשנת 6491 שוחררתי מהצבא וחזרתי לצ'לבינסק. בעיר הוקם מוסד אקדמי ענק שבו למדו כ-000,03 תלמידים. למדתי שם וסיימתי כמהנדס מכני.

בשנת 6691 נשאתי לאישה את ראיסה.

שימשתי כמהנדס ראשי במפעל לייצור טרקטורים. עבדתי עד עלייתי ארצה בשנת 3991.

לראיסה ולי יש שני בנים: מיכאל שנותר לגור ברוסיה ואיליה. יש לנו 4 נכדים ונינה אחת.

338