קשר עין גליון 287 - ירחון ארגון המורים - מרץ 2019

נחלשו מאוד. משרד החינוך איננו רוצה לטפחם. ועל כל הרעות האלה נוספה לאחרונה ההדתה. מהו חינוך בעיניך? החינוך בעיניי הוא מעין קומה ב’ שמעל לקומת הלמידה. בקומה א’, הלמידה, נלמד הידע, נרכשות מיומנויות הלמידה, משתכללות יכולות החשיבה. החינוך הוא טיפוס ממנה, כבמעין ספירלה, אל קומה ב’. זו הקומה שבה קיימת הכוונה ל”שאלות הגדולות”, לשאלות הקיום, בהן שאלות של זהות, גם שאלות מטפיזיות; הכוונה למשמעויות, ללקחים, לתובנות ולערכים. המעשה החינוכי בעיקרו מתרחש אפוא בקומה ב’; בה מתגבשת האישיות של התלמידה והתלמיד, נרקמת השקפת העולם, מוטמעות המחויבויות והזיקות, מתבהרת תוכנית החיים. חשוב מה לומדים, חשוב עד מאוד. אבל חשוב שבעתיים מה מעלים מתוך הלמידה, מה מקישים ממנה – מה מקישים ממנה לחיים, לאדם, לחברה ולתרבות. חינוך מכוון לצרכים העליונים של האדם, חותר להעלאת האדם, לעיבוי נוסף של מותר האדם. אם בית הספר איננו תופס כך את ייעודו, ייתכן שהוא מוסד ללמידה, ייתכן שהוא אף מצליח בזה, אבל הוא איננו מוסד מחנך, הוא מוסד מחמיץ חינוך. לו היית שר, האם היית רוצה לעשות רפורמות גדולות – אף כי לעיתים יישומן אפסי - או להתרכז ב”עבודה שחורה” במטרה שהמורים יוכלו ללמד (תרבות לימודית, משמעת, ללא אלימות)? לו הייתי שר החינוך, הייתי משפיע על שינוי בתפיסת החינוך, במושג חינוך. הייתי מדגישאת אותה קומה ב’ שמעל ללמידה, קומת התובנות והמשמעויות. הייתי משנה את שפת החינוך בהתאם. במובן הזה אני מזדהה עם הרעיון שהדריך את השר שי פירון, שהוא בזמנו השקיע את עיקר מרצו במגמה דומה: שינוי ההמשגה, שינוי השפה. הפרויקט שלו “למידה משמעותית” הוא כזה. יש לי גם ביקורת בנושאים מוגדרים במדיניותו, אבל כמוהו אני חושב שהשינוי הגדול הדרוש

בחינוך מתחיל בשינוי בהמשגה, בלשון החינוך. ואידך זיל גמור: הכול בחינוך מתחיל בכך, גם תרבות לימודית, גם משמעת, גם בית ספר ללא אלימות. התייחס בבקשה למחסור העצום במורים ומנהלים וכן לעובדה שאחוז גבוה מבין אלה שעושים הסבה להוראה שנים. 5 – 4 נוטשים כעבור התחלת התשובה דומה לקודמתה: החינוך איבד את רוח החינוך. היות מחנך הוא ייעוד, אפילו התקדשות. נשמע פלצני, אני יודע. אבל כזה הוא החינוך; וככזה – הוא דומה לעוד קבוצת מקצועות קטנה. ראשי משרד החינוך, גם ארגון המורים, לא השכילו לטעת במורים ולשמר בהם את הדחף, הלהט הזה, המחויבות הזאת. זו בעיניי טרגדיה. אני יודע שיש רבים הפונים לחינוך, כאלה שמשהוכשרו להוראה, תופסים בּות זאת. ַ את החינוך כייעוד. אבל המערכת איננה יודעת לג משרד החינוך – בגלל תפיסות שהן זרות למהות החינוך וכן בגלל ביורוקרטיה יתרה; ארגון המורים – בגלל הדגשת יתר של יסוד התנאים הסוציאליים, שהוא כשלעצמו לגיטימי וחשוב, על חשבון עיסוק פרופסיונלי ביסודות המהותיים של החינוך ובאתיקה חינוכית. לא ייפלא שנשות ואנשי שנים אחרי שהחלו 5 – 4 חינוך עוזבים את החינוך, אם לחייהם. לא ייפלא 40- את תפקידם כמורים, ואם בשנות ה שאלה שנשארים – נשחקים במהרה. לא ייפלא שהמשיכה לחינוך ומעמד המורה הם בשפל המדרגה. רבים מהמורים כיום מתלוננים על שיטות חינוך שאינן מותאמות לילדים אבל גם על דור ילדים שאינו מכבד את עמדת המורה, וגרוע מזה, דור הורים שקשה להתמודד איתו לא פחות. לדעתך, קשה יותר להיות בתפקיד מחנך בדור הזה? בלא ספק, קשה יותר. אנחנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית, העיקר בה הוא בשתי תופעות: אחת, האלוהים “מת” (ניטשה), התערערו הערכים המוחלטים (בין שמדובר בערכים דתיים ובין שמדובר ב”ערכי התרבות המערבית”), הכול יחסי, הכול הולך, נסדקו כל ההיררכיות, לכל ערך ממסדי יש ערך מתחרה, מתריס, אלטרנטיבי. ובשנים האחרונות גם נוספה לכך התופעה של פייק, של אי-אמת. איך אפשר לחנך חשוב מה לומדים, חשוב עד מאוד; אבל חשוב שבעתיים מה מעלים מתוך הלמידה, מה מקישים ממנה – מה מקישים ממנה לחיים, לאדם, לחברה ולתרבות; חינוך מכוון לצרכים העליונים של האדם, חותר להעלאת האדם, לעיבוי נוסף של מותר האדם

29