קשר עין גליון 287 - ירחון ארגון המורים - מרץ 2019

האדם פועל על פי האלמנט הייחודי, המקורי בפנימיותו, האם הוא נאמן למקור הזה, נאמן למצפונו. הרובד השני הוא חינוכי. האם יסוד החינוך שבמחנכת ובמחנך אמיתי? האם רצונה ורצונו להיות מחנך/ת אמיתי? האם יחסו להוראה, לחינוך, אליי כתלמיד/ה, הוא אמיתי? התכונה החשובה השנייה היא אהבה לתלמיד/ה, אהבה לחינוך. לא ניתן לאהוב את כולם, לא ניתן לאהוב כל תלמידה ותלמיד, אבל אהבה לתלמידים היא מפתח לחינוך. אם אין אפשרות לאהוב את התלמידה והתלמיד, או אז מגויסת האחריות. זו התכונה השלישית. משמעה הוא, שהמחנכת והמחנך, אם רוצים הם להיות בתפקידם, ואם פגה האהבה לתלמיד/ה, או אז הם פועלים מתוך האחריות, שמשמעה הוא שהמחנך/ת מעניק לתלמיד מעצמו במלוא הנתינה, ודאגתו לתלמיד/ה ורצונו/ה בהצלחתם של התלמידים הם ברמה של הרצון באהבה. את הקשר בין אהבה לאחריות אני לוקח ממרטין בובר, במאמרו “על המעשה החינוכי”. אגב, כך קורה גם בזוגיות, או באהבת בת או בן, שיש תקופות שבהן האהבה דועכת, ובת או בן הזוג, או האם או האב, נוהגים מתוך אחריות, המשמרת את קשר המחויבות ומבטיחה את המשכו, ואולי תשוב האהבה. תכונה רביעית היא הוראה החותרת לכך שהתלמיד והתלמידה יחפשו משמעות בלימוד ובידע שהם רוכשים. משמעות איננה רק הוראה רלוונטית במובן זה שהיא מועילה לתלמיד/ה בידע או במיומנויות. משמעות פירושה הוא שהלמידה מעוררת שאלות הנוגעות בקיומו של התלמיד כאדם. חינוך הוא חתירה לכך. תכונה חמישית היא דיאלוגיות. היכולת לעורר שיח ולקיים אותו, היכולת להיות קשוב, היכולת להבין את בת/בן השיח מתוך עולמו/ה, מתוך מושגיו/מושגיה, מתוך הנרטיב שלו/ה. ובתוך כך - יכולת תקשורתית, יכולת לנסח, להסביר, ללמד. תכונה שישית היא זיקה רוחנית. אין מדובר ב”רוחניות” על פי הקונוטציה המוכרת. פירושה חתירה מתמדת, הן באורח אישי הן כמחנך/ת, להביא לביטוי את התכונות הנאצלות ביותר של האדם, של הייחודיות שבאדם, של מותר האדם.

“בעיניי, חשיבותו של החינוך מתוך הספר: לערכּיוּת קודמת לחינוך לערכים מסוימים אלה ואחרים; ערכיות פירושה בראש ובראשונה הכרה בכך שהערך, כל ערך, איננו בגדר של עובדה, אלא הוא מושג מופשט, פרי הרוח, רוח האדם, והוא בגדר של מצפן, אמת מידה” במציאות כזאת? איך אפשר לחנך לערכים כיום? דרוש כיום שילוב של כמה יסודות: אחד, הכרה, הזדהות ואמונה בערך – אחרי שעבר את הסריקה המחשבתית, הרגשית והרוחנית – מחויבות גבוהה לקיימו ונכונות לשלם בכך מחיר אישי; שני, ביקורתיות מתמדת כלפי הערך ואומץ הלב לשנות את משמעותו ואת מעמדו מול ערכים אחרים שוחרי טוב, אם מתגלה סתירה ביניהם. הביטוי המוחשי לכל זה בבית הספר הוא קיום דיאלוג ער ופורה בשאלות ערכיות; שלישי, הכרה בזכותו של הזולת והאחר להחזיק בערכים אחרים משלי; רביעי, הסתגלות לקבלת החברה שחבריה מחזיקים בכמה וכמה ערכים של אנושיות ואזרחות המשותפים להם, אבל חוץ מאלה ערכיהם שונים. היום, בעידן הטכנולוגי בו המידע נגיש וזמין לכל אחד ובכל זמן – האם אין מקום לשינוי תפיסות באשר לתפקיד ביה”ס, בכלל, ותפקיד המורים, בפרט? כן, תפקיד בית הספר משתנה, ועימו תפקיד המורים. באורח פרדוקסלי אולי תפקיד בית הספר מחייב הדגשת יתר של החינוך, של אותה קומה ב’ שתיארתי. המידע אכן זמין ונגיש, הכול במרשתת. לפיכך התפקיד העיקרי של בית הספר ושל המורים איננו הרכשת ידע. כבר מזמן אינם רשאים לשחק את התפקיד של בעלי הידע. בתחום הלמידה תפקידיהם העיקריים הם פיתוח מיומנויות למידה ופיתוח החשיבה – הגיונית, שיטתית, אנליטית, סינתטית, גבוהה. ומעבר לכך התפקיד העיקרי של בית הספר הוא הפרשנות בנוגע לדברים הנלמדים, עירור שאלות האדם הקשורות בהם, הדיון בשאלות הללו מזוויות שונות – אינטלקטואלית, מוסרית, חברתית, אסתטית ועוד – הצעת רות גבוהות של היצירה ֵ משמעויות ותובנות, הכוונה לספ והרוח. אשר לטכנולוגיה המתוקשבת, עדיין לא סיימנו את הטמעתה. בבתי ספר רבים היא “פסיבית”, אין מיצוי מושכל של יכולותיה. מהן התכונות הכי חשובות למורה או למחנך? בעיניי, התכונה החשובה ביותר למורה/ מחנך/ת היא האותנטיות, האמיתיות. תלמידות ותלמידים חשים בזה: ה אמיתי כאדם? ֶ ה אמיתית כבת אדם, האם המור ָ האם המור אותנטיות בשני רבדים: אחד, ברובד האישי-האנושי, האם

30