החאן - יתוש בראש / ז'ורז' פיידו

תיאטרון החאן 6

המבקרים התיאטרוניים מעריצים אצל פיידו את כוחו המתמאטי, את השען שבו, את המהנדס, את האשף והקוסם, את היוצר, הממציא, היודע לברוא קומבינציות מתוך חלומו ולהקים סיטואציות מתוך דמיונו, והשולט, עד הסוף, במכונה שבנה, מכונה מסובכת ומושלמת, שהגלגל הקטן ביותר שלה, הבורג הפעוט ביותר, אינו נשבר ואינו מתפקע. במחזה של פיידו מתקשרים ומתפתחים האירועים וההתרחשויות בדיוק כמו מכונה ששומנה זה עתה [...] אחר כך באות ההפתעות, לשון רבים, והמעניין אצל פיידו הוא שהפתעות אלה יורדות אחת אחרי השנייה, מבלי שתינתן לצופה הפוגה כלשהי, והן לא רק מתרחשות אחת אחרי השנייה, אלא הן משתלבות, מצטלבות. פיידו בנה את אמנות הכתיבה שלו על הפארדוכס, והעביר דרכו חוקים דרקוניים שהטיל על עצמו וציית להם. הוא היה אומר: "כשבאחד ממחזותיי אסור ששתי נפשות תפגשנה זו בזו – אני מפגיש אותן“. פיידו היה מתכנן מחזה, כותב אותו ומצרף תמיד למחזהו הוראות מדוקדקות לשחקנים, כאילו לא היה סומך עליהם. בתוך מסגרת הוראות זו לא היה מסוגל שום במאי להכניס שינויים. ז'אן לואי בארו, שהיה אמן הבימוי, הודה, שאפשרות כזאת אינה קיימת. מישהו אמר פעם, כי כשבמחזה של פיידו נכנס אחד המשתתפים ומניח את כובעו לא על הקולב אלא על כסא, מעולם אין זה במקרה. ה"גאומטרן" פיידו יש לו כאן חישוב מיוחד ויש לחכות להתפתחות. "כשאני כותב", היה אומר פיידו, "אני כאילו אוסר את עצמי בתוך בית-כלא, ואינני משתחרר ויוצא לחופשי אלא כשאני רושם בתחתית הדף: מסך". [...] בהזדמנות אחרת אמר: "כשאני כותב, אני סובל באופן פיזי, כמו אשה יולדת". פיידו היה אמן, אומן ומשורר. כשהיה מעשן היה מסתכל למעלה, בעקבות העשן המיתמר, ואומר כי כל כך הרבה חלומות וכל כך הרבה אשליות מצויות בעשן של סיגאר. ומבעד לעשן זה, שהיה יציר שפתיו, היה מסתכל באנשים, מתוך פיזור נפש שבתשומת לב, אם מותר להשתמש בפארדוכס זה. הוא חלם בכל עת. מעולם לא חדל לחלום. ברם, מכיוון שהכוכבים נראו לו רחוקים מדי ואור הירח חיוור מדי, חלם על החיים. ולכן לא היה חיוכו צחוק, אלא רק חיוך, דק ומעודן. בעצם היה סַפָּק זה של הצחוק והשמחות איש מלנכולי. אף על פי כן, לא היה כמוהו מאוהב בחיים. הוא היה לבבי מאד עם האנשים, אבל לבביות זו הייתה קרה, מסויגת, כיאה לאציל. אנשים חשבו, כי היה אדיש. אבל מתחת לאדישותו הנראית לעין, היה רגיש. הוא היה עליז. אך מתחת לעליזותו שכנה העצבות.

.1960 ), ירושלים, ינואר 57( 4 , ן במה – כתב-עת לאמנות התיאטרו אורי קיסרי, מתוך