Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  7 / 20 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 7 / 20 Previous Page
Page Background

7

רעננה 912 - 51/90

זו שמצאה אותו מוטל על הרצפה באותו בוקר של יום רביעי

גורלי במרץ 5002 "התעוררתי לעוד יום עבודה. התיישבתי

על המיטה, ניסיתי להיעמד וכאילו מישהו הטיל אותי ארצה",

מתאר אקשטיין את הרגע בו חווה את האירוע.

"חיה הכינה את קפה הבוקר במטבח ושמעה אותי ממלמל

מחדר השינה. היא הגיעה בריצה ומיד הבינה כי מדובר באירוע

מוחי".

אקשטיין אינו מסוגל להתנתק מהצבא. זמן קצר אחרי שחרורו

הוא מתגייס לשירות קבע לתקופה קצרה, פורש חזרה לקיבוצו

ומתגייס פעם נוספת עד לפרישתו לגמלאות בגיל 54. בתקופות

השירות מילא אין ספור תפקידים החל

כלוחם ועד לתפקידי פו"מ (פיקוד ומטה).

הוא הקים וייסד את ענף אבטחת פנים

וזירת העורף במטכ"ל ותפקידו האחרון היה

מפקד מרחב לכיש. בשנת 6891 השתחרר

סופית בדרגת סגן אלוף.

"הפנסיה הצבאית לא אפשרה את

רמת החיים אליה הורגלתי והחלטתי

שלפרנסתי אהיה עצמאי כי שבעתי

מפקודות ומרות שהיו מנת חלקי עד כה

כחייל בצה"ל". אקשטיין מקים את חברת

'הכוון' העוסקת בייעוץ והכוונה לעסקים,

מעביר הרצאות וסדנאות בנושא ובו זמנית

הוא עוסק בפעילות ציבורית-התנדבותית.

הוא מקים את פורום הקצינים הבכירים

(בדימוס) ברעננה, חבר פעיל בהנהלת

"צוות"-ארגון גמלאי צה"ל ועוד.

"תפיסתי הייתה כי מי שמקבל קצבה

מהמדינה, כמוני, ולא משנה מה גודלה,

חייב לתרום לפחות כעשירית מזמנו למען

הקהילה". לאחר שאקשטיין צבר ניסיון מעשי בחברה שהקים,

התיישב אקשטיין וכתב חמישה ספרים בנושאי יזמות ועסקים

שזוכים לתהודה רבתי. אחד מספריו אף תורגם לרוסית. בנוסף

הוא כתב ספר בנושא סיעוד הורים בישראל.

לאחר האירוע המוחי והשיקום המורכב שעבר אקשטיין בבית

חולים "לוינשטיין" שכללו גם טיפולים יחידניים בהפרעות

תקשורת, נאלץ אקשטיין לחדול לחלוטין מעיסוקיו הקודמים

בחברה שהקים." נותרתי עם קושי בדיבור. הדיבור שלי לא

אסתטי. למרות שהפגיעה הוגדרה לכאורה כ'קלה', לטעמי

היא הייתה קשה. לא יכולתי כתוצאה מכך להרצות ביזמות

עסקית או לנהל משא ומתן עסקי".

אבל חיידק הכתיבה היה עמיד, ועליו לא ויתר אקשטיין. הוא

עדיין ממשיך ל'הפציץ' במאמריו ובדעותיו את ערוצי התקשורת

השונים, ועקב כך הוא מוזמן לעיתים על ידי עורכי תוכניות

טלוויזיה ורדיו לפאנלים ולעימותים בנושאים שעלו בכתביו.

"לפני חודשיים אני מקבל טלפון מדן מרגלית המבקש להזמין

אותי בו ביום לאולפנו בשידור חי לצד שתי משפחות שכולות

ממלחמת לבנון השנייה. 'למה דווקא בחרת בי?' שאלתי אותו

והוא השיב: 'כתבת מאמרים בזכות המלחמה ואני רוצה לעמת

אותך מול משפחות החללים'. בסופו של דבר זה לא הסתייע

בגלל לוח הזמנים שלי, אך שמחתי להיווכח כי מאמריי נקראים

וזוכים להתייחסות".

באחת הפעמים אקשטיין השתתף בפאנל בתוכנית הרדיו של

גבי גזית בו לקחה חלק יו"ר ועדת הפנים ח"כ מירי רגב בנושא

חלוקת נשק לכל אזרח, יוזמה שאקשטיין מצדד בה. הוא זה

שבזכותו הוכנסה ההוראה בפקודות מטכ"ל כי כל לוחם יישא

נשק כל עוד הוא במדים כולל בחופשה. מאמר דעה שכתב

אקשטיין בעניין אוכלוסיית האתיופים הטוענים לקיפוח זכה

לתגובות נזעמות וביטויים חריפים נגדו. הוא כונה "גזען". "אני

לא מתרגש מהטוקבקים. יכול להיות שהמגיבים מטומטמים

יותר ממני (צוחק). אני מקבל הכל בשלוות נפש גם אם

התגובות חיוביות. האמת היא שאני לא כותב באופן בוטה כפי

שזה עשוי להיראות. אני משתדל להיות עממי (מחייך)".

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות

העלה אקשטיין מאמר בו הוא ניתח

תכונות אליהן נדרש המתמודד לרשות

עיר. זה היה מחויב המציאות שאבקש

מאקשטיין שיביע דעתו על תבוסתו של

נחום חופרי בבחירות האחרונות לזאב

בילסקי. "קודם כל שניהם ידידים שלי.

בילסקי, לעומת חופרי, פתוח יותר ורעיוני

יותר. חופרי ניסה להוביל את העיר בדרך

שלו, אך למרבה הצער הוא לא צבר אהדה.

בזמן כהונתו של חופרי הייתה הזנחה

בניקיון ודברים נוספים שהוא לא נתן

עליהם את תשומת הלב. בגדול-הוא לא

היה בילסקי".

עם שחרורו מהשיקום הארוך ב"בית

לוינשטיין" החליט אקשטיין שהוא חייב

לחלוק את חוויותיו עם נפגעי אירוע מוחי

ומשפחותיהם ולהעביר להם את סיפורו

על התמודדותו והשתקמותו הכמעט

מלאה ועל השינויים באורח חייו שחלו

בעקבות האירוע. במשך שנתיים הוא כתב את ספרו "קמתי

ונפלתי וקמתי שוב" בו מנסה אקשטיין להוכיח כי אירוע מוחי

אינו בהכרח סוף פסוק, וכי ניתן להמשיך לנהל שגרת חיים

הדומה לזו קודם לאירוע.

בהקדמה לספר מצורף מכתבו של פרופ' יעקב הארט, מנהל בית

החולים "לוינשטיין", שמברך את אקשטיין לרגל הוצאת ספרו.

בין היתר כותב פרופ' הארט: "אני גאה לראות אותך צועד ככל

אדם בריא, מדבר לעניין ובעיקר מגשים את חלומך בכתיבת

ספר חשוב זה. אני בטוח שהספר שלך יסייע לחולים רבים ולבני

משפחתם. הם יוכלו עכשיו ביתר קלות להתגבר ולהשתקם".

לאחרונה, לאחר תקופה ארוכה בה לא כתב ספרים, החל

אקשטיין לכתוב ספרי ילדים מחוויותיו כילד בגן הילדים

ברוסיה. הספרים "המכונית הכחולה של גרישה" ו"גרישה

והדב הרעב" הם סיפורים אותם העלה 'גרישה' אקשטיין (שמו

הלועזי של גרשון) על הכתב בעקבות לחץ נכדיו ובעידודם.

אקשטיין חש כי ניצח בקרב על חייו. היום הוא גמלאי לכל דבר

ומתנהג ככזה: מעביר את זמנו בקאנטרי העירוני, נהנה מנכדיו

ומתנדב בעמותת חיל העורף.

"סדרי העדיפויות בחיי השתנו. ראשית - שמירה על בריאותי,

שנית - הקדשת זמן איכות עם הנכדים יחד עם חיה אשתי.

אני מקווה רק לטוב יותר. אני שמח בחלקי וזה החלק החשוב

במצבי היום."

Meir-ch@bezeqint.net