סיפור חיי - סיפורו של דודו דג
11
לימודי בעיינות ויגור -ב 1946 סיימתי בית - ספר עממי והמשך לימודי היו ב"עיינות" שהיתה פנימייה חקלאית של ויצ"ו בניהולה של עדה מימון. סדר היום היה מחולק ללימודים ועבודה במשק החקלאי. בפנימייה למדו גם ילדי עולים שזה עתה עלו ארצה וחלקם הגדול היו ילדי שואה, ילדים עם פחדים, שחושדים בכל אחד, שצועקים ובוכים בלילות מסיוטים. מהר מאד התחברנו אליהם וסייענו להם להתגבר על קשיי הקליטה. הלימודים היו הישגיים אבל מהר מאד, עקב הרמה הגבוהה של ביה"ס בכפר, נחשבתי לתלמיד עיקר עבודתי היה בפרדס. בעונת משלוח הפרי ליצוא לחוץ לארץ , עבדתי בעטיפת הפרי. כלומר כל פרי ופרי היה עטוף בנייר מיוחד שהגן עליו הן מפגיעות והן ממזיקים. לכן העריכו את תוצרת ארצנו נחשבה ש והיתה מבוקשת מאד בארצות אירופה. העבודה שעבדתי במשקנו עזרה לי מאד ונחשבתי לעובד מצטיין. בכפר השארתי הרבה חברים וחברות שהקשרים בינינו היו הדוקים . התכתבנו קבוע ובשבילי זו היתה הדרך להתעדכן על הנעשה בכפר. החברות היתה אמיתית ונמשכה אחר כך שנים רבות. עקב מחלתו של אבי נאלצתי לעזוב את הפנימייה, לחזור הביתה לעזור בעבודה ובטיפול הקשר ההדוק שהיה לי עם חברי מעיינות נמשך הרבה שנים, הוזמנתי לכנסים, לפגישות מחזור והיו גם קשרי מכתבים. חזרתי ללימודים במוסד החינוכי תיכוני של קיבוץ יגור, מקום קרוב לבית . זה לא היה פשוט: הייתי קם מוקדם בבוקר, חולב את הפרות והולך ברגל או באופניים לביה"ס. חוזר מהלימודים נכנס לרפת לחליבת צהריים. אחר החליבה יוצא לעבוד בפלחה ובערב שוב חליבה. לפעמים בלילה מכין שיעורים. זה לא פלא שתמיד הייתי עייף ומזלי שהייתי חזק והחזקתי מעמד.
חרוץ.
באבא.
Made with FlippingBook - Online catalogs