סיפור חיי - סיפורו של דודו דג

Animated publication

1

חיים פרקי

דודו

2

סבא אהרון למשפחת פאלק

סבתא טובה - יונה למשפחת פי

ש

מסינג

סבא וסבתא נישאו בבויבריק גליציה . הסבתא היתה בת מאומצת ואין שום ידע אחר על משפחתה. בבויבריק יצא צו גיוס לצבא הפולני, אז משפחת הסבא והסבתא לקחו את הילדים והמטלטלים, שינו את שמם לפיש ועברו לצ'ורטקוב. סבא הקים במקומו החדש מפעל למברשות וחנות סידקית ומזה היתה פרנסתם. סבי היה אדם דתי עם סמכות לרב, היה גם ציוני שאסף כספים לקק"ל. שבעת ילדיו היו בתנועות "החלוץ". בשנת 1935 בנו א) ברוך בא שלי) ובתו בינה שהיו בארץ הביאו ארצה את ההורים, ששינו את שמם לדג, בנו להם צריף - בכפר חסידים והקימו מפעל מברשות. חנה בתם שהיתה חברה בקיבוץ שער העמקים סידרה לסבא הזמנות למברשות והם נמכרו בקיבוצי הסביבה. סבתא דיברה אידיש וסבא עברית. ביתם היה מרכז הפגישות המשפחתיו ת עם ילדיהם ברוך, - שמחה יוסף, מרים, חנה וצביה עם משפחותיהם. הסבא היה פעיל בבית הכנסת ושימש כגבאי תקופת מה. סבתא נפטרה בשנת תש"ט וסבא נפטר כמה שנים אחריה. הם קבורים בבית העלמין בכפר.

בינה,

3

סבא אליעזר שכטר סבתא רייזה למשפחת הורביץ היו ממשפחות ענפות בצ'ורטקוב והסביבה. היו להם 2

- בנים ו 4 יצחק, דבורה (אמי) ,פנינה (פרל), רבקה, דינה ודוד . הסבא היה שו"ב (שוחט ובודק) וזאת היתה פרנסתו. הוא היה חסיד בחצר הרב פרידמן ואיש " אגודה" חרדי. הוא היה מפיץ כל ערב שבת הודעות על זמני הדלקת נרות.

תבנו

סבא למרות דעותיו הדתיות איפשר לכל ילדיו ללמוד לימודים כלליים בבתי ספר ממלכתיים ולהיות חברים בתנועות "החלוץ ". ביום עליית אמי דבורה ארצה אביה נתן לה שבורך ע"י הרבי (קמיע), וכל זאת למרות דעותיו הקיצוניות. בשנת 1941 נודע לנו שכל המשפחה שנשארה בפולין הושמדה בשואה.

מטבע

4

אבא ברוך דג -ב נולד 1900 בבויבריק גליציה. למד מגיל 3 עד 6 ב"חד ר" ואח"כ בבי"ס ממלכתי. בשנת 1905 עברה המשפחה לצ'ורטקוב . ביתו היה ציוני לכן מגיל צעיר השתייך לתנועת החלוץ. בשנת 1920 ש היה בהכ רה שלפני ארצה ושם למד נגרות, כמקצוע שיועיל לו ושהיה נחוץ בארץ. עלייתו ארצה היתה מלווה בהרפתקאות: בשנת 1923 אבי את משפחתו ומגיע בדרכים -לא - דרכים לרומניה, ע"מ להגיע לעיר הנמל קונסטנסה, שם למצוא אוניה שתיקח אותו לפלסטינה. אולם הוא נתפס בצ'רנוביץ ע"י המשטרה שכלאה אותו למשך כמה חודשים, עד שאחיו שמחה שלח 15$ ואז שוחרר מהכלא. משם הגי ע באוניה לנמל חיפה ונשאר שם. הוא עבד בנגרות והרו יחו יפה. אבל שאיפותיו היו לעבוד בחקלאות וזה הביא אותו להצטרף לקבוצת "צבי", של הפועל המזרחי, להכשרה בחדרה. בחדרה שהיתה מלאה ביצות והחברים עבדו בייבושה, חלה בקדחת ובטיפוס. בהיותו בחדרה באותה עת התקשר ליהודי במק ום שהייתה לו מכוורת דבורים המצריכה עבודות נגרות של מסגרות עץ. שם רכש ידע ולמד כוורנות (דבורנות) . ברבות הימים הקים מכוורת לעצמו. כשעבר לכפר חסידים המכוורת עברה איתו והית ה ענף רווחי במשק. -ב 1927 הגשים את חלומו בהשתקעו בכפר שזאת היתה משאת נפשו "לעבוד בחקלאות ." עבד ברפת, בלול העופות, גידול ירקות, מטעים ו - 150 דונם שדות פלחה. בהיותו נגר הוא בנה בעצמו את צריף מגוריו ואת הרהיטים. הבניה היתה איכותית, עם בידוד ול ל א דליפות גשם. יותר מא וחר בשנת 36-37 התארגנה קבוצה של 7 ח ברים שהקימו יחד שלדי בטון (הגימור נעשה ע"י אנשי שהם הבתים שלנו עד היום. -ב 1936 אבא חוייל למשטרה הבריטית ושרת בה כגפיר שנה ורבע. כמו כ ן קיבל אחריות בטחונית על המושב ( זה החל בזמן המרד הערבי ) שנמשך עד 1946 . הוא דאג לשמירה, רכישת נשק ומיוזמתו נפגש עם מפקדי ההגנה שהקימו לקראת מלחמת מחלקת חי"ש (חיל שדה) מאומנת. האימונים כללו כושר גופני, שדאות, טיולים להכרת האזור (ניווט), אימוני נשק במחתרת וקורסים בג'וערה למפקדי כיתות ומחלקות. במשך כמה שנים התמסר לעבודות ציבוריות ומשכרו שכרנו פועל שיעבוד במשק. בין היתר הוא הקים את נ הצרכ בנין יה ובית הו ראוי להזכיר את ערבי השבת בבית שהיו חוויה בפני עצמה כי אבא ידע לשיר ו ב כל הערב נשמעה שירתו ששימחה אותנו. בשנת 1946 אבא חלה בסרטן, שנה התענה עד שנפטר בגיל 47. אמא דבורה נולדה למשפחת שכטר ב - 1899 בצ'ורטקוב גליציה. אזור שידע מלחמות וכיבושים. השליטה עברה - מאסטרו הונגריה, פולין, גרמניה ורוסיה (היום אוקראינה). אביה, סבא אליעזר, היה חרדי וחסיד בחסידות צ'ורטקוב. אמי היתה למדנית גדולה ובין היתר למדה שפות, הנהלת פנקסים (חשבונות), סטנוגרפיה (קצרנות), גיזרה (תפירה). שלטה היטב באוקראינית, גרמנית אידיש ועברית. יותר מ אוחר בארץ רכשה את השפה האנגלית. בזמן מלחמת העולם הראשונ ה המשפחה התפרנסה בעיקר מאפיית לח ם לצבא והיתה גם חנות סידקית. אמי עזרה הרבה לפרנסה. -ב 1926 עלתה ארצה אחרי שחכתה כמה שנים

עלייתו

עוזב

מקצוע)

השחרור

עד.

5

י לסרט הצטרפה לאבא לחדרה ועברה שם שנה עם עבודה קשה וקדחת. הקימה יחד עם ברוך מ שק והיתה שותפה פעילה בכל עבודות המשק. יותר מאוחר התמסרה גם למוסדות מסויימים ותרמה להם קבוע. ב - 1935 חלתה והמשפחה דאגה שתיסע בבית הוריה בצ'ורטקוב למשך מספר חודשים. המשיכה לעבוד עוד 10 שנים אח"כ טיפלה באבא כשחלה. -ב 1942 אמי ידעה שכל משפחתה הושמדה בפולין וישבה עליהם "שבעה". לאחר המלחמה ב - 1945 היה לה קשר עם פישל וינטר שהיה ביודנראט בצ'ורטקוב. אמא לחצה עליו שיספר כיצד הושמדה משפחתה. לאחר תחנונים ר נאות פישל ושלח לאמא מכתב מזעזע עם תאורים זועתיים כיצד כו לם הושמדו. אז ישבה פעם שניה "שבעה". ביתה היה מרכז לכל קרובי המשפחה, שמרה איתם קשר הדוק כולל ביקורים הדדיים. את העולים החדשים דאגה לצייד בכלי עבודה לפרנסתם ולסייע באיקלומם בארץ. כשהוחלט בישוב לאסוף כספים ל"כופר הישוב" לאמי לא היה כסף, אז היא שלפה את טבעת הנישואין ותרמה אותה. כעבור שנים היא פדתה את הטבעת. היא זכתה להשיא את בניה, לטפח את כלותיה ולספר לנכדיה את ההיסטוריה של המשפחה. -ב 1986 נפטרה והיא בת 87. דבורה וברוך הורי ברוך עלה ארצה ראשון ועברו 3 שנים עד שדבורה הצטרפה אליו. הם הכירו בצ'ורטקוב כי כנראה היו שכנים והיא תחילה התחברה עם האחיות לבית פיש. לפני עלייתו לארץ ברוך ודבורה התארסו ודבורה התחילה לפעול לקבל ת סרטפיקט כדי שתוכל להצטרף אליו . בינתיים היתה יניהם ב התכתבות קבועה וצפופה . דבורה הגיעה ישר לחדרה ונכנסה מיד למשט ר עבודה. -ב 1927 התיישבו שניהם ב - כפר חסידים. במקום היו 120 משפחות חסידים שלא הסתדרו עם החקלאות ולאט לאט התפזרו , חלק בארץ חלק חזר לפולין ובכפר נשארו 52 המשק הוקם בעזרת הסוכנות שמימנה לכל משק רפת, לול, כלי עבודה ובהמת עבודה. באותה שנה 1927 הורי נישאו בחצר המשק כשהדוד של אמי הרב ישראל בריקנשטיין חיתן אותם. הדוד גר בתל - אביב והיה לו בית כ נסת פרטי מתחת לדירת מגוריו. הוא הקים בגבעת הרצל בתל - אביב את בית החרושת "מטע" למרגרינה. ביתנו נוהל באורח דתי מסורתי ובחגים אבי ל קח את אחי ואותי לבית הכנסת לחגוג. בשבתות היו מבצעים רק את העבודות ההכרחיות.

פיקט.

לנוח

בים

משפחות.

6

יהונתן אחי נולד ב - 1928

. גדל בבית ביטחוניסטי ועבודה צי בורית. למרות שאבינו עבד בנגרות, במכוורת, במשק ובריכוז הכפר, המצב הכלכלי היה קשה כך שמילדות יהונתן נרתם לעבודה. בהיותו נער היה פעיל בריכוז פעולות הקק"ל, הנוער העובד, ספורט והדרכה. היה גם פעיל בכוחות הבטחון בכפר ומכובשי חוות קארמן באי בטין. לאחר סיום בי"ס " יבנה" ל מד בסמינר המושבים בירושלים שבו הנוער היה מגוייס לפלמ"ח, אבל נאלץ לחזור הביתה עקב מחלתו של אבינו. מסלול ה דרכה ר ה בהיותו בצבא יצא לקורס ובסיימו הקורס ע בר להדרכה, לאחר מכן עבר לקורס קצינים וה משיך להדריך את הקצינים שבדרך. אחי ואני שירתנו בצבא ברוטציה הצלחנו להבריא את המשק ולקדמו, לצאת מהחובות, להשתחרר מהפועלי ם שגרו בבית ולעבוד לבד. יהונתן ה קים בעבודת ידיים מחסנים, מתבן, רפת ושאר מבנים. ב מהלך החופשות של חמש שנות לימודיו בפקולט ה לחקלאות אנחנו מגדלים ירקות על מנת להגדיל ההכנסות למימון לימודי ו. בסיימו לימודיו היה לאגרונום במשרד החקלאות. מתפקידיו :

אותו:

דף

מכי"ם

עסק בפיתוח ענף התחמיצים לרפתות " " " הבקר לבשר , בעיקר בגולן

" " " ענף הכותנה בתחנת הנסיונות נוה יער- לבסוף מונה למנהל משרד החקלאות עפולה ייצג את משרד החקלאות בארה"ב, ונ צואלה, אוסט רליה, בורמה, סין, הודו וסינגפור. בשעותיו הפנויות פעל ב : 1. יזם בכפר הקמת מאגרי המים ורישות השדות 2. ניהל את העיבוד המשותף

7

3. הוביל מאבקים משפטיים נגד מינהל מקרקעי ישראל על ז כויות הכפר על האדמות 4. מאבקים במוסדות לזכויות קרקע ומים

למושב

מוביל מהלכי בקורת ומנהל תקין במושב.

5.

6. ריכז את מושב "אליפלט" (בשכר) 7. פיקח על ביצוע חידוש תשתיות וכבישים בכפר 8. במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף והיה מפקד העורף בנצרת 9. ל חם למען זכויות גמלאי משרד החקלאות. -ב 2010 ל יבג 82 נפטר לפתע מדום לב. הותיר אחריו אישה גלילה, ארבעה ילדים שחר, ענבר, דורון ונכדים. אדם שידע לאהוב, אהב כל מה שעשה והשאיר אחריו מורשת אדירה. ואנחנו שנינו היינו כדוד ויהונתן ששמם שזור זה בזה.

איילת,

8

האחים דוד ויהונתן בכפר חסידים

ילדות ביום 28.7.1932 נולדתי בחיפה להורי דבורה וברוך, בן שני אחרי יהונתן אחי. התגוררנו אז בצריף בן 3 חדרים וכולו על רהיטיו היו מעשה ידיו של אבי. בגיל שבו ילדים נפגשים זה עם זה ישבנו מחוץ ל צריף שם היתה ספת עץ ישבנו ש ליה ע בשעות הפנאי וארחנו חברים. בחדרי השינה שלנו רגלי המיטות היו טבולים בתוך כלים המכילים נפט, למניעת ה עקרבים לטפס עליהם. בכל זאת היו עקרבים והם טיפסו על הקירות ואמי ערב ערב לפני השינה היתה מאירה עם העששית, צדה את העקרבים ומשמידה אותם. למרות זאת עד גיל 17 נעקצתי 17 בצריף היו החדרים והמטבח , בחוץ היה בית השימוש. המקלחת היתה ברפת אבל מים חמים לא היו שם. לפעמים היינו מחממים מים על הפרימוס ממלאים גיגית ועושים "אמבטיה". גולת הכותרת היתה שפעם בשבוע בימי שישי הלכנו עם אבא למקווה ששם המים החמים היו ללא הגבלה. המקווה שימש גם כמקום מפגש חברתי עם שכנינו והילדים שבכפר. היה זה כף! -ב 1936 החלו המאורעות. אמא היתה מורידה מהמיטות את אחי ואותי והיינו יושבים או שוכבים על הרצפה כשהקירות "מרופדים" בשמיכות פוך, נגד חדירת כדורי ירי. כמו כן היתה מדליקה פרימוס עם "ראש כפול" שהיה מרעיש מאד וזאת בכדי שלא נשמע את היריות בחוץ. באותה שנה התחלתי לבקר בגן הילדים, שהיה צריף עם במה. מה שזכור לי מהג ן שהיתה תורנות אמהות שהכינו ארוחת עשר: קקאו ופרוסת לחם. לא אשכח את הארוע הטראומטי כשאני ועוד 3 ילדים נכנסנו מתחת לבמה בגן, מצאנו שם גפרורים של הפרימוס, עליו בישלו את הקקאו, ואנחנו הילדים הד לקנו ועשינו מדורה. מזל

פעם.

9

שהעשן הגיע לאפיהן של הגננות שמיהרו להוציא אותנו ולכבות האש. ארוע זה נשאר חרוט חזק בזכרוני. וכמובן שהיו גם התחפושות שגרמו למצב רוח טוב. לגן הילדים היה צביון דתי וכן ביה"ס העממי. מכיתה ד' היינו מתפללים תפילת שחרית וחוגגים את חגי ישראל בראש השנה עשינו "תשליך" בקישון. לקראת היינו מכינים ערבות ו בהושענא רבא מוכרי ם אותם והתמורה היתה לקרן הקיימת. ב שמחת תורה אנחנו הילדים היינו מופיעים ב בית הכנסת עם דגל ותפוח בראשו וכמובן השמחה והריקודים עם התורה. ב ט"ו בשבט יצאנו לנטיעות של עצים בכפר ובכפר - הנוער - הדתי. פורים ב היינו "הורגים" את המן ברעשים רעשנים מה וכן בקפצונים שהכינונו לבד: החומרים: מפתח חלול, מסמר וגפרורים. אופן ההכנה: מגרדים את הגופרית מהגפרורים, מכניסים לחלל שבמפתח, שמים את המסמר, נותנים מכה עם תנופה בקיר. וזאת עשינו עם קריאת המגילה כשהוזכר השם "המן". אז היה נשמע קול פיצוץ אדיר והיה גם ריח של אבק שריפה. בט' באב בעת הקראת מגילת איכה, לזכר חורבן הבית, היינו מכינים "קולטנס" העשוי מצמח "לכיד" ו"דטורה", שצומחים עם פירות קוצניים כמו קיפוד, והשלכנו אותם על המתפללי ם למען ענותם (הקולטנס היו מסתבכים בשיער ובבגדים וקשה היה להוציאם). לקראת קנו לנו בגדים ונעליים חדשים וכל כך התלהבתי מהחידוש שישנתי איתם. בבית הספר העממי למדתי 8 שנים. לא הייתי תלמיד מצטיין וגם ספורט בקושי עשיתי. היתה לי בעיה רצינית בעיניים עם אישונים לא יציבים שלא התמקדו , לכן עד היום אינני רואה דברים שחולפים מהר ונוסף הייתי גם קצר ראיה. הרבה שנים לא הבנתי מדוע איני מצליח במשחקי כדור , פשוט לא ראיתי אותו. כשהייתי בן 5 יהונתן החל את פעילותו ב"נוער העובד" ואני, לא ויתרתי ולא עשיתי חשבון לאף אחד, התלוויתי א ליו. הייתי החניך הצעיר ביותר שהיה אי פעם בתנועת נוער. בתחילה פעולות התנועה היו בבית - הספר. במשך הזמן התלכדו הדתיים ולחצו על מנהל ביה"ס להפסיק פעילות של תנועה חילונית זו. המנהל לא עמד בלחץ ופינה אותנו. סניף הנוער העובד הוקם בשנת 1928 ע"י פועלים שההסתדרות קיב להקמת מבנים חקלאיים במושב, כמו רפתות, לולים, מחסנים וכו'. התנועה היתה פעילה מאד, היינו נפגשים אחרי הלימודים והנושאים היו רבים ומגוונים. בין המדריכים היו יפתח זייד שריכז את פעילויות הספורט וכוכבה שארגנה ריקודי עם. - ההדרכה בוצעה ע"י מדריכים מקומיים ומתנדבי ם מההכשרות ביגור. חנן זלינגר ז"ל (שעל - שמו תל חנן) הכין אותנו למופע פרמידות לחנוכת בית ההסתדרות החדש. בתנועה רכשנו ערכי תרבות, חברות ומשחקי שח - מט, דמקה, דומינו וכו'. בערבי שבת התכנסנו לשירה בציבור וריקודים. לרוב המשחקים והבילויים היו בחוץ, בטבע, בחצרות על ח בילות חציר, על גבי שזרות התירס ובשדות עשינו "חלילים" משיבולת שועל, אכלנו סינריות, חרובים וזערור. בבית היו משחקים כמו "ריכוז" (מונופול) שקיבלתי מדודי דוד מתל - אביב. מידי שבת באו חברינו, בני הכפר, לשחק במשחק שהיה חדש ומעניין שארך שעות ארוכות. ברחוב שיחקו קלאס , קפיצות בחבל, דודס, 5 אבנים, גולות, שוטרים וגנבים, הצילוני ועוד... זכורני הרפתקאות שהיו מרתקות אותנו. בהיותי בן 5 הלכנו כמה חברים (אני זוכר את חנן קופמן ואליצור ירקוני) על פסי הרכבת ליד יגור. לפתע הבחנו בערבים שהלכו אחרינו וניסו לתופסנו. למזלנו עבר אוטובו ס (פסי הרכבת היו קרובים לכביש הראשי) עם חברי ההג נה שחזרו מאימונים והם הבחינו בסיטואציה הלא נעימה שהיינו בה ו הם בלי הרבה שאלות

סוכות

כיאות.

פסח

לה

ולקחו אותנו הביתה. והיתה גם עלייתנו ברגל של כמה מי ל די הכפר למעיין

אספו

10

בעוספייה, דרך "שביל החמורים" בהר הכרמל. וכמובן היו אין ספור טיולים בגבעות מסביב, בנחל הקישון וציפורי (ואדי מילק)בילדותי הייתי שובב שאהב להשתולל, לטפס ולרוץ. הייתי נופל הרבה ותמיד חבול ופצוע, תמיד חבוש בתחבושות שלא החזיקו מעמד הרבה זמן ב גלל מעשי השובבות שלי. לא חליתי במחלות ילדים אפילו כ שאמי עשתה מאמצים שאדבק מיהונתן אחי (ברבות הימיים חליתי יחד עם ילדי). היתה עוד הרפתקאה שלא תישכח כשניסיתי להוציא עצם מפיו של כלבנו והוא נשך אותי. באותם ימים הפחד ממחלת הכלבת היתה היסטרית, עקב מותו ש ל אחד מילדי הכפר מנשיכת שועל נגוע בכלבת. כמובן שמיד קיבלתי 14 זריקות בבטן שכאבו מאד. מאז אני פוחד מכלבים.

בילדותי

ימי הילדות בכפר חסידים

דודו עם הפרה חביבה 1940

11

לימודי בעיינות ויגור -ב 1946 סיימתי בית - ספר עממי והמשך לימודי היו ב"עיינות" שהיתה פנימייה חקלאית של ויצ"ו בניהולה של עדה מימון. סדר היום היה מחולק ללימודים ועבודה במשק החקלאי. בפנימייה למדו גם ילדי עולים שזה עתה עלו ארצה וחלקם הגדול היו ילדי שואה, ילדים עם פחדים, שחושדים בכל אחד, שצועקים ובוכים בלילות מסיוטים. מהר מאד התחברנו אליהם וסייענו להם להתגבר על קשיי הקליטה. הלימודים היו הישגיים אבל מהר מאד, עקב הרמה הגבוהה של ביה"ס בכפר, נחשבתי לתלמיד עיקר עבודתי היה בפרדס. בעונת משלוח הפרי ליצוא לחוץ לארץ , עבדתי בעטיפת הפרי. כלומר כל פרי ופרי היה עטוף בנייר מיוחד שהגן עליו הן מפגיעות והן ממזיקים. לכן העריכו את תוצרת ארצנו נחשבה ש והיתה מבוקשת מאד בארצות אירופה. העבודה שעבדתי במשקנו עזרה לי מאד ונחשבתי לעובד מצטיין. בכפר השארתי הרבה חברים וחברות שהקשרים בינינו היו הדוקים . התכתבנו קבוע ובשבילי זו היתה הדרך להתעדכן על הנעשה בכפר. החברות היתה אמיתית ונמשכה אחר כך שנים רבות. עקב מחלתו של אבי נאלצתי לעזוב את הפנימייה, לחזור הביתה לעזור בעבודה ובטיפול הקשר ההדוק שהיה לי עם חברי מעיינות נמשך הרבה שנים, הוזמנתי לכנסים, לפגישות מחזור והיו גם קשרי מכתבים. חזרתי ללימודים במוסד החינוכי תיכוני של קיבוץ יגור, מקום קרוב לבית . זה לא היה פשוט: הייתי קם מוקדם בבוקר, חולב את הפרות והולך ברגל או באופניים לביה"ס. חוזר מהלימודים נכנס לרפת לחליבת צהריים. אחר החליבה יוצא לעבוד בפלחה ובערב שוב חליבה. לפעמים בלילה מכין שיעורים. זה לא פלא שתמיד הייתי עייף ומזלי שהייתי חזק והחזקתי מעמד.

חרוץ.

באבא.

12

עבודתי במשק

בשנות ה -50 החלטנו אחי יהונתן ואני על הקמת והרחבת מבני משק החצר. יהונתן בנה תוספת עמדות חליבה לפרות ומתבן גדול. היה גם קבלן שבנה מחסן בטון. כל התוספות הללו אפשרו לי להגיע לרפת רצינית של 13 פרות חולבות. במקביל רכשנו עוד פרדה והגענו לזוג פרדות לעבודות הפלחה. עבודת הפלחה היתה רבה כי נו סף לשטחים שלנו בעוד 2 משקים נוספים, של משפחת גומבו וקרקוביאק. הפכתי ליצרן גדול של תירס למאכל והרווחים היו בהתאם. כשיהונתן השתחרר מהצבא היה לי מספיק כסף וקני נו טרקטור וכלים חקלאיים חדישים וכך הגיע סוף עידן הפרדות.

עבדתי

דוד ויהונתן בעבודות המשק

13

צ ב א

דודו חיל בצה"ל יהונתן ואני הלכנו ברוטציה לצבא, חייבים היינו להשאיר אחד מאתנו במשק שימשיך לעבוד וליצור מזון לאוכלוסיה. כשאחי השתחרר מהשרות הסדיר אני הייתי כבר בן 20 . בסיום הטירונות נשלחתי לבה"ד 15 , קורס מש " קי מודיעין. יחד אתי שירת חברי יורם זר ז"ל - מכפר יהושע שהתחברנו מאד ונשארנו חברים עד יומו האחרון. עלי להזכיר שיורם היה אדם רבגווני , שאהב לשיר, אהב מוסיקה, השתתף בהצגות ובמופעים בכפר יהושע. מפעם לפעם היה מזמין חברים לערבי שבת והיינו יושבים בביתו יחד עם חברים שניגנו והאחרים הועברתי למודיעין ביפו והסתבר שהיה זה משרד מילואים של חיל המודיעין. זה לא מצא חן בעיני כי זה לא בשבילי עבודה משרדית, למרות שהיתה לי הצלחה שם , כי תוך זמן קצר ידעתי את המספרים האישיים של רוב החיילים וכן העליתי בפני המפקדים מספר הצעות ייעול וניהול. מפקדי חזר ואמר ש"טוב שיש לו מישהו שחושב" . לאחר מכן הועברתי לאפסנאות, במטרה שאוכל להתפנות ללימודי ערב לבגרות. שרת תי ביפו כמה חודשים, שוטטתי בתל - אביב לאו רכה ורוחבה והכרתיה היטב , הלכתי לסרטים בבתי הקולנוע ולמופעים שונים. מקום מגורי היה במחנה "יונה" בחוף ימה של העיר, היום ממוקם שם מלון "שרתון".

שרו.

14

יורם חברי, בראותו שאני משועמם, יעץ לי לדבר עם המפקדים ולומר להם שאני רוצה חטיבה. לא ידעתי מה זה אומר אבל בלבי חשבתי שכל דבר אחר יהיה טוב יותר. הוצע לי לעבור לחטיבה 7 (אני העדפתי לשרת בצפון) ונשלח תי לגולני, למחנה בן - עמי ליד בוסת -ן הגליל. שם היתה מחלקת מודיעין שהתחלקה ל -3 : אנשי שטח, מערך ושרטוט. המפקד הקצין היה לפני פרישה ולא קידם אותי, אז אני התחלתי להשתבץ ולאסוף ידיע ות על מערך האויב. בסופו של דבר ה תמקדתי ב נושא והייתי בקיא במערכי האויב בלבנון, סוריה וירדן. ממחנה בן - עמי עברנו למחנה קבע בכפר ילדים (ליד כרמיאל). שוחחתי מספר פעמים עם קצין אג"מ והסברתי לו את מצבי המשועמם וזה עזר כי נשלחתי לקורס מכי"ם בג'וערה. בסיום קורס מכי"ם עברתי קורס סמלי מודיעין בבה"ד 15 , ליד רמלה (מפקדת סלאמה ההרוסה). לאחר כל הקורסים חזרתי לחטיבת גולני והייתי סמל מח לקה במודיעין.

חסן

בשנת 1953 התג ייסתי ובשנת 1955 השתחררתי מהצבא אולם עד 1973 הייתי רוב הזמן עם מפקדי הכח, בין אם זה בחטיבה או באוגדה. הייתי בהאזנה מתמדת לרשתות הפיקוד וזמין למתן אינפורמציה מודיעינית על וחותכ האויב. תדרכתי על כוחות האויב את מחלקות המודיעין בגדודים ואת יחידת הסיור החטיבתית , כולל קציני המודיעין (קמ"נים), על איסוף ודווח חומר. בערבי המחנה הסגורים סקרתי לפני החיילים על כל אירועי השבוע בארץ ובעולם. באותו זמן מדינת ישראל החליטה להקים מוביל מים ארצי מהכנרת לדרום והכינה תכנית להטות את קו זרימת מי הירדן וע"י מפל שייצור חשמל לצרכי שא יבת המים מהכינרת. לצורך חפירת ה"תעלה" הובא כל הציוד הכבד שבמדינה והספיקו לחפור ולבנות 17 ק"מ עד שהסורים החלו להפגיז ולמנוע המשך העבודה. באותה עת הייתי עם החטיבה בהבטחה - בראש פינה. בגבול סוריה ישראל היו הרבה שטחים מפורזים אליהם הייתי נכנס עם מדים כחולים של ה משטרה וזכור לי שבאחת מהפעולות המודיעיניו ת שלי בחטיבה נסעתי ע סוללת אבן שהוקמה על אגם החולה לעבר היאחזות גונן, שהיתה בגדה הסורית, על מנת לסקר ולבדוק את פעילות הסורים. במארבים בסיורי העומק בשטח האויב הנחייתי את הכוחות לביצוע המשימות ודאגתי לחזרתם בשלום. מפע ם לפעם צויידתי במסמכים

ל

15

מתאימים וליוויתי את נציגנו לו ו עדת שביתת הנשק הישראלית - סורית שהתקיימו במלון "לידו" בטבריה או בגשר בנות יעקב. תקצר היריעה להעלות את מלחמות ששת הימים ויום כיפור , מלבד הזיכרון על הסוף וכמובן לא נשכח את האובדן של בני משפחה וחברים והכאב בלבו של כל אחד כעבור שנים אחרי שחרורי מהצבא נפגשתי באירוע עם קצין המודיעין החטיבתי שהציג אותי בפני כולם כעל "זה לימד אותי מה זה מודיעין". למילואים הציבו אותי באוגדה 36 ושרתתי בתפקיד סמל מודיעין בצפון במשך 18 שנים. השתתפתי במלחמות ישראל החל ממב צע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום -

המנצח. מאתנו.

כיפור.

רינה

דודו ורינה בימי הרווקות

16

רינה ודודו בחתונתם בשנת 1956

הוריה של רינה בחתונתנו עם האחות הדסה

17

נולדה בשנת 1935 - בתל אביב למרים לבית לייכטר ומשה שפיגל. אימה היתה עקרת בית ואביה היה פועל בנין. בתחילה עבד בבניית תל - אביב הקטנה, בניית נמל תל - אביב ועוד בניינים שקיימים גם היום. אחרי שרינה נולדה עברו הוריה לראשון לציון ועבודות הבנייה במחנה סרפנד. נוסף לעבודתו אבא משה הופיע באופרה הישראלית, היה מפעילי מפ"מ ויותר מאוחר לאחר מ לחמת העולם השניה היה מתרגם מאידיש לעברית ומעברית לאידיש מאמרים וספרים שנכתבו אחרי השואה.

התבצעו

רינה גדלה בבית "תרבותי" ובוהמי. לימודיה היו בבית החינוך המאוחד ויותר מאוחר בלימודי ערב. בגיל 16 התחילה לעבוד בשרותי ההנדסה של הדואר ועבדה שם עד הליכתה לצבא. מגיל 10 הי תה בתנועת "הנוער העובד והלומד" ולאחר כמה שנים גם הדריכה. חבריה לקבוצה יצאו להכשרה בקיבוץ בארי ורינה מכיון שלמדה דחתה את כניסתה לקיבוץ, רק בחופשות מהלימודים היתה מבקרת ועוזרת לחבריה בעבודה. התגייסה לצבא בגיל 17 וחצי ושירתה שנתיים בחיל האוי כר עובדת כתב סתר ( הצפנה ופיענוח) .

ההכרות בינינו היתה בביתה של דודתי ברוניה, שהיתה שכנה של הוריה של רינה, שהיו נפגשים בערבי שבת למשחקי קלפים. מקום מגוריהם הי ה בשכונה חדשה והתחבורה לא היתה מצוייה עדיין, לכן רינה היתה מדי פעם באה עם הוריה לאותם ערבי שבת. ואני בבקרי אצל דודתי ראיתיה והיא מצאה חן בעיני. ישבנו יחד ודיברנו וראה איזה פלא היו לנו הרבה נושאים משותפים, כמו: שנינו היינו בנוער העובד, בצבא שירתתי במודיעין ועבודתה של רינה היתה גם היא קשורה למודיעין. אחרי אותו ערב כתבתי מכתב והזמנתי את רינה להצגה בתיאטרון הקאמרי וכך החלה חברות שנמשכה 10 חודשים עד לנישואינו -ב 7.8.1956 . הצעת הנישואין היתה אחרת ממה ששמעתי עד אז: ישבנו בסלון ביתי הבאתי לרינה לוח שנה וכל מה שאמרתי: תבחרי יום. וזה הצליח... אחרי שהשתחררה מהצבא נקראה הרבה למילואים בצו 8 (זאת היתה מעין נקמה כיון שלפ ני שיחרורה התבקשה לחתום קבע והיא סרבה). אחרי הנישואין פרצה מלחמת קדש ורינה נקראה לשרות, היא היתה אז בתחילת הריון ואחרי שבועיים כשמפקדה פקד עליה לטוס לשארם -א- שיח להקים שם תחנת קשר עם כתב סתר היא הלכה לרופא והסבירה לו את מצבה והוא שיחררה. בבואה לכפר נקלטה מה ר בחברה המקומית. בגדיה היו עירוניים, אבל בנפשה היתה חובבת טבע, בעלת מוסר עבודה גבוה ורצון להתקדם ולהשכיל וגם חניכותה בתנועת הנוער ומחנות העבודה תרמו רבות. יחד גידלנו 4 ילדים וגם סעדנו את ההורים. כשמלאו לרינה 70 שנה הכינותי לה יום הולדת בהפתעה. הזמנתי כל מי שהיה בקשר עימה כמו חברים ששרתו יחד איתה, חברים מנעוריה , אנשי הכפר ומשפחה מורחבת. מעבר לברכות ולדברי החברים והמשפחה כתבתי והקראתי את הדברים הבאים :

הפגישה שלא התקיימה בינינו, היתה בעת שרינה שהתה במחנה עבודה בקיבוץ יגור. יחד צפינו בהצגה " הוא הלך בשדות" בשנ ת 1950 . את הפגישה השנייה שלנו, כעבור שש שנים,

18

לא החמצתי. רינה הופיעה אצל דודתי במצוות אימה להזמינה למשחק קלפים ומאז - שיחק לי קלף. מבטי ננעץ בה מכף רגל עד ראש – ושם הוא נשאר עד היום. מערך פגישות וערימות של מכתבים הביאו לאיחודנו בסוף אותה שנה, ביום הכי חם שבה , ובבית קפה הכי מחניק בשיינקין ועוד עם חליפה לגופי וכובע אדיר ממדים. אחרי מספר ימי משתה בנתניה, הבאתי את רינה לחדר בביתנו בכפר, כאשר כל הידע הקולינרי שלה הסתכם בהרתחת מים. רינה פרצה לתודעת בני הכפר בנשף פורים. הבחורים עדיין פעורי פה, והבנות משיחות עד היום על הסטייל התל - אביבי וניחוחות העיר הגדולה שהביאה עימה. בהתרפ קותי היתה שרה לי "רינה, אני אוהב את שתי עינייך"... ובאנגלית את "פליי איט אגיין ג'וני גיטר" וגם מקליטה לטייפ את השירים שאהבה מהרדיו. אך בל נקדים את המאוחר. רינה גדלה בבית ספוג רוח חלוצית וחינוך לעבודה ויצאה למחנות עבודה בבארי ויגור. ואולי, מסלול זה ושורשיו הובילוה לבסוף אלי למושב. בנעוריה, הרבתה לעסוק בספורט, ואף זכתה באליפות תל - אביב בזריקת כדור הוקי. כמו"כ, התעמלה, שחתה, למדה בלט והצטיינה ברקודים. למעשה, מעולם לא היתה עייפה מכדי לרקוד. בעוד אני הצטיינתי בעיקר בריקודי ספסל ובחוסר קצב משווע ברגלי, הפגינה רינה עליונות עלי בתחום זה – וזאת למרות קורס אינטנסיבי לרקודים בקריות. על מנת לסייע לכלכלת הוריה וביתה, קטעה בנעוריה את רצף הלימודים הסדירים ויצא לעבוד במש רד הדואר, שם המשיכה לע בוד גם לאחר שירותה ה צבאי בחיל האויר, בו ה בפ עסק ענוח כתבי סתר.

ה

רינה ודודו בירח דבש

19

רינה ודודו בבילוי חברתי

מכל מקום לאחר הנישואין, גברו והתחזקו געגועי רינה לעיר הגדולה, עד לאותו משלוח של מברק מפורסם "רינה שובי הביתה"... עשרים שנות עמל משותפות הביאו את ארבעת ילדינו וביסוס כלכלי שאיפשר גם הפרדת דירות. גיבשנו בכפר חבורת חברים וכמיטב יכולתנו טיילנו, בין לבד ובין יחדיו בארץ. פעם בשבוע נפגשנו עם החבורה ובשבתות נהגנו לאכול יחדיו בחוף הבונים, סלט, תירס, אבטיח -על האש וכו'... כל שעושה רינה תמיד חייב להיות מושלם. החל מסידור הארון, עיצוב בגד, עבודת אומנות, שזירת פרחים או אריזת מתנה ובעיקר – עבודתה בגינתה שהיא משוש חייה. גם הכלבים שלה, שחיבתה אליהם נודעת מרחוק, זוכים בתפנוקי חמישה כוכבים, החל מאמבטיות מפנקות, תספורות וכלה בפירוק העוף מעצמותיו למענם... כמו"כ אמונה רינה על הכנת תחפושות בפורים לנכדים, כתיבת מכתבים, יומני נסיעות ועזרה לי – בכל הנושאים. ובסמכותה גם היה גידול הילדים, קניות, ימי הורים, אריזות לפני נסיעות וכדו' ובזמן שנשאר -לה זוכה למעט זמן איכות. את השכלתה החסרה, השלימה בלימודי ערב לאחר העבודה, בקורסים והשתלמויות שונות. כך לדוגמא למדה חמש שנים כתה א' ערבית..

20

רינה בהכנות לחג שבועות בכפר חסידים

אראלה יונאי, לקחה א ותה לפתיחת מחלקת ה רווחה במועצה, בה עבדה אח"כ מספר שנים. פעילותה הציבורית הענפה הביאה אותה לחברות במזכירות נעמ"ת . היא ערכה את העיתון "זיק - נע" של הרווחה, ובכפר חברת מערכת בכתב העת "הדים לכפר - חסידים" כמו כן השתתפה בשירה במקהלה, בהצגות, ומזה מספר שנים מתנדבת במועדון "דורות" כמדריכה למלאכת יד, ובקופת - חולים ככוח עזר מסייע. בשנת 1976 , לאחר הסתה של חבר נו איציק ארנסט, ערכנו טיול ראשון לחו"ל – ארה"ב, מכסיקו, לונדון ופריז. טיול שני ארוך ערכנו למזרח הרחוק ( יפן, טייואן, הונג קונג, פיליפינים, תאילנד, הודו,נפאל) שלישי לדרום אמריקה (פרו, בוליביה, ארגנטינה, פטגוניה וברזיל כולל הקרנבל). בין לבין ערכנו גם גיחות לט ורקיה מצריים, קפריסין, רודוס, ירדן ואירופה (יוון, איטליה, שוויץ, רומניה, הונגריה, יגוסלביה, אוסטריה, סלובקיה, צרפת - פרובנס דנמרק, נורבגיה, שבדיה, פי ד, לננ - רוסיה סנט פטרסבורג) ועוד. הבית תפקד מאז כ"תחנה מרכזית" וכל ילד ונכד מוצא בו את מבוקשו, אם זה מזון, מחסה ללילה, ביגוד ועוד. כך משמשת רינה כאבן שואבת ומרכזית לכל קרוביה וידידיה וא ף יצרה לה חוג חברים נרחב ונאמן. זהו לא סתם חוזה בין גבר לאשה, זאת מערכת מופלאה של יחסים: מבטים, מגעים ודיבורים. מתחילת דרכנו כשראינו טבע דומם או בע"ח, או הולכי על שתיים, התרשמותנו היתה מקבילה והביטוי שמצאנו לדברים היה דומה. כך גם בתמונות בצבעים, בהצגות, בספרים ואפילו בבגדים – קלטנו זה את זו. רינה אף אימצה את גירסתי שכאשר פוסחים על שני סעיפים עדיף לקנות את שניהם. לכאורה הייתי עסוק ללא הרף מחוץ לבית, אך למעשה, צפיתי וחשתי את כל מאוויי ה, סייעתי בגידול הילדים – בעיקר בלילות הייתי מביא אותם אליה להנקה ומחזירם למיטתם. סעדתי אותה בימי חוליה ובשמירת הריונה . תמכתי בהבאת הוריה לכפר ובשיכונם בביתנו וסעידתם עד ליומם האחרון.

חברתה,

21

אתוודה בפומבי – לא כרעתי ברך מספיק, לא הבאתי פרחים מספיק, ולא זכרתי ימי הולדת ושאר תאריכים חגיגיים, אך עולמי סובב סביבך, ורגשותיי נתונים לך ואני מבטא זאת עפ"י דרכי ומפלל להמשך. חשבתי שאין לפסוח על אירוע זה שכולו הערכה והצדעה לרינה, שמלווה אותי מעשרים – שנותיה זה יובל שנים, ולאפשר לילדינו, נכדינו וחברינו להכירך יותר ולהנות מאהב תך, ובתקווה – להחזיר לך באותה מטבע בשנים הבאות.

דודו ורינה בפורים

פעילות ציבורית זכור לי שבגיל 8 נשלחתי מהבטחון לחלק פתקים לאנשים שאמורים היו לשמור בעמדות הכפר. הפצתי גם את אלוני ההגנה "אשנב על החומה" ו"מערכות". בצבא קיבלתי על עצמי לסקור את אירועי השבוע בארץ ובעולם, בסוף כל שבוע. אחרי הצבא הייתי חבר בועד האגודה ובנקודות מסויימות הייתי די דומיננטי. היו לי קשרים טובים עם מנהל החשבונות, נחמן לרנר, שערך את ה מאזנים של המועצה הדתית, העמותה רחב"של ה קדישא " ורק לי הוא איפשר לעיין ולבדוק אותם. פעילותי העיקרית היתה בשנות ה -70 , כשהגזבר ישראל אורנשטיין קיבל התקף לב ואני לא הייתי מעוניין שיפטרו אותו ומילאתי את מקומו, למרות שלא היה לי כל ידע במה שגזבר עושה (אפילו המחאה לא ידעתי לכתוב). ר' נחמן הינחה ועזר לי להבין למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר. היו לי הרבה נסיעות לתל - אביב לסידורים של הכפר במוסדות שונים. בתחילה הייתי תמים ונסעתי מבלי להתכונן אולם מהר מאד למדתי שצריך לבוא עם אישורים מהאגודה שמינו אותי לתפקיד וכן אישור מברית פיקוח ולהביא אתי את חותמת הכפר. היה לי מכ ר, אהרון טורטון שהסביר לי בפרוטורוט מה

22

לדעת ואני כנראה קלטתי מהר ומאז באתי למוסדות עם גישה שנותנת להם

לי חשוב ש

אני יודע מה אני רוצה...

להבין שהם עוזרים לי ובשורה התחתונה ש –

מראשית הקמתו חבר באפ"ק שהמשכו בנק לאומי. אני באתי לבנק וראיתי

ה הכפר הי

שהם מזכים - אותי ב 3 ימי ערך. אמרתי להם שזה לא מקובל עלי ועברתי ל"בנק לחקלאות", קיבלתי מהם אשראי לעו"ש של חצי מיליון שקל, שאותם העברתי למושבי צפון, בו היינו הפער בריביות שהכפר קיבל על הסכום הזה עמד בערך על 6% . היתה טכניקה להציג את המחזור בבנק לחקלאות ואני לא הס תפקתי בזה, רציתי שסניף בנק "המזרחי" ( שהיה בבניין המזכירות שלנו) ישמש עבורנו כבנק חקלאות. הסדרתי זאת בין המנהלים וכך היה. כשהגזבר השתקם כעבור שנה, הוא חזר לתפקידו ומה שהיה בנק החקלאות שימש לו עתה הבנק שמתחת לקומת המזכירות, ונחסכו ממנו הנסיעות השבועיות לתל - ביב. א עוד פעולות שהייתי אחראי להם: - פעלתי רבות בארגון תנועת המושבים ובארגון הפועל המזרחי ועוד מוסדות ששימשו את הכפר כמו "ניר שיתופית" ו"יניב". - פעלתי לטובת החברים כשראיתי שאין להם קופות גמל, הזמנתי נציג מבנק לאומי שעבר מבית לבית ודאג להם לקופות גמל ב"עוצמה", וזה הוכר להם במס הכנסה. - בנושא הביטוח, שילמנו הרבה מאד כסף ל"קופה ההדדית של החקלאים", ואני לא ראיתי עצמי מחוייב לחברת ביטוח שגובה סכומים גבוהים כאלה, עברתי לחברות אחרות בעלויות נמוכות יותר. את העובדים הכנסתי לארגון "עוצם" שליד תנועת המושבים, שהב טיח להם תנאים ופנסיה מתאימה. - - בשנת 70 , ישראל אורנשטיין הגזבר התחיל בקבלת מימון למאגרי - מים. אני ביצעתי את השגת הכסף וחיים ספקטור ביצע בפועל את הקמת המאגרים. כשהבנתי שאני יכול לחזור אופן מלא לעבוד במשקי, עשיתי זאת, וידעתי שהגזברות עם הגיבוי שלי מתנהלת כשורה . - דחפתי חלק מהחקלאים, שהיה קשה להם להחזיק רפת חולבות, לגדל עגלות ומבכירות לסוכנות היהודית. עשיתי מאמצים, בעיקר בוועדת הכספים לשקם משקים שכשלו. כאן

חברים.

23

לא היתה היענות מספקת וקם דור חדש שלא היה בעד התמיכה הזו. החלטתי לעזוב פעילות זו והנושא לא בא לידי מימוש. אר- גון מושבי צפון שהייתי פעיל בו עבר לניהול חדש, אפשר לומר שהם ניהלו אותו באופן מגלומני, במקום להתמקד רק בקניות מרוכזות לחברים התפשטו לענף הביטוח והקמת מפעלים. הארגון לקח על עצמו התחייבויות כספיות אדירות וזה גרם לכריסתו. אז עבר בכנסת "חוק גל" (על שמו של גל מכ פר ויתקין) והקימו מנהלת הסדרים שהיא אמורה היתה, בהשתתפות ממשלתית, לכסות חלק מהחובות של המושבים והקיבוצים בעת כשזה קרה הגיעו אלי מספר חברי ועד וביקשו ממני עצות כיצד נחלצים ממשבר זה. נכנסתי למזכירות ובמשך מספר ימים עיינתי בניירות ואמרתי להם איך אנחנו מסוגלים לצאת מתסבוכת זו הכי פחות חבולים. ניסיתי להיכנס לעבודה שם, אבל מהר מאד הבנתי שיש מספר חברים שנותנים יד לקריסה. נטשתי את המקום וראיתי שאכן נוצר בכפר מצב שמספר חברים השתלטו על קרקעות, המים וההון. זהו המצב עד היום. - היתה לנו הרפתנים אגודת הזרעה מלאכותית "און". הייתי מספר שנים חבר בוועדת הביקורת באגודה. - באחד הימים פגש אותי נחום יונאי, שהיה אחראי על עבודות הנוער במחוז חיפה. אחרי שיחה רצינית הוא גייס אותי לפעילות בהסתדרות כחבר מזכירות , הפועלת בכפר וברכסים . התמקדתי בעיקר בפעילויות הנוער. היו לנו ה רבה חוגים לנוער כמו כדורגל, כדורסל, טניס , שח שולחן - מט ועוד. למבוגרים יותר, שהיו כ -40 זוגות, היו טיולים, הרצאות ופגישות בערבי שבת עם ריקודים. במישור הפוליטי היה מהפך ברכסים "העבודה" איבדה את הרוב לש"ס. אני מתוך הכרותי את החרדים שמרתי על חלקת אלוהים הקטנה וה ם בנו לנו בית ל"נוער העובד והלומד" . בכפר הייתי מזוהה כמי שמוביל את תנועת "העבודה" וסייעתי בבחירות לראשי התנועה. הקמתי בביתי מטה בחירות, הבאתי מרצים וניסיתי לשמר את המפלגה "על אש קטנה". אחרי שנסגר בית ההסתדרות והנוער העובד שהיה משותף לכפר ולרכסים, הקמתי מחד ש סניף בכפר, היו לי כ -35 חניכים. קיבלתי תקציב מהמועצה האזורית, מימנתי מדריכה בחצי מהסכום והמחצית השניה לכיסוי הוצאות, טיולים ועוד. בית ההסתדרות בו התנהלו פעולות התנועה לא היה מבנה בטיחותי וקרה שהיו כאלה שעינם היתה צרה בסניף הפעיל והתוסס והם דאגו שפיקוד העו רף יהרוס את המבנה. וכך תם עידן תנועת הנוער החילוני בכפר. למרות שיותר מאוחר היה ניסיון להפעיל את "מחנות העולים" אבל מספר חניכיו מועט. - במשך מספר שנים הייתי סגן ציר בוועידות ההסתדרות, בעל זכות הצבעה מלאה.

המשבר.

24

קריאת ספרים מימי נעורי חונכנו לכבד ולהעריך קריאת ספרים. הספרים תרמו לאגירת ידע ולהבנה נרחבת בהרבה שטחים שלא לומדים אותם בבית הספר. בילדותי קראתי מכל הבא ליד: ספרי ילדים, משלים, ספרי קודש, הספרים "החיצוניים" וספרי החשמונאים של יוסף בן יותר מאוחר קראתי על מלחמת העולם השניה ותוך כדי קריאה סימנתי במפות את מהלכיה. קראתי את כל כתבי צ'רצ'יל ודה - גול והתעמקתי מאד בקריאתי על מנת להבין את מה שהתרחש באירופה. לאחר מכן קראתי כל מה שיצא לאור על תקומת מדינתנו והמאבק בארץ ובחו"ל. יותר מאוחר רציתי להבי א את אהבת הקריאה לנכדי. קרה שהצעתי לנכדתי עפרי 10 ₪ על כל ספר שתקרא ותכתוב עליו תקציר. בהתחלה זה הצליח אבל אחרי זמן קצר היא סרבה לקבל כסף באומרה: "לא צריך כסף, אני אוהבת לקרוא". ספרים היו תמיד בבית, גם כשבקושי היה כסף רכשנו ספרים וראינו בזאת ערך מחוייב המצ יאות. היתה גם ספריה רצינית בכפר ש"ניצלנו" אותה כמה שיותר.

מתתיהו.

טיולים

טיילתי לאורכה ולרוחבה של מדינתנו . החל מטיולי ביה"ס, עם תנועת הנוער ולאחר מכן בצבא. השתתפתי בצעדת 4 הימים לירושלים עם כמה מהחברים בכפר. עם אותם חברים ארגנו לא מעט טיולים, כמו לאילת, סיני, ירושלים, מצדה ועוד. היינו מתרכזים בבתי ספר שדה ומשם טיילנו בסביבה. את המקומות שלא ביקרתי בהם עשיתי עם מועדון "דורות" . עם שכני וחברי אביחיל זמיר יצאנו בכל שנה, למספר ימים, עם "החברה לארץ ישראל ועתיקותיה" לסידרת לימודים ןעידכו נים מהחפירות של אותה שנה. היו הרבה מאד טיולים בחו"ל שאותם הזכרתי כבר. רק אומר שהיו אלו חוויות בלתי נשכחות.

25

על העבודה ועוד...

כששוחררתי מהצבא יהונתן אחי יצא למשך 5 שנים ללימודי אגרונומיה בירושלים ורחובות. בגמר לימודיו קנינו משק נוסף ליהונתן ועיבדנו יחד את שני המשקים. בשנות ה -70 קניתי דירה ברכסים, לבתנו ברכה'לה, שגרה בה לאחר נישואיה. קשה היה לה להתרגל לגור בבית משותף לכן בהזדמנות הראשונה רכשנו להם נחלה בכפר. כעבור כמה שנים רכשנו משק נוסף לבתנו שרית ובשנות ה -90 רכשנו משק לבננו עדי. ומכאן מתחילות הצרות... שכנים ועוד כמה חברי הכפר לא יכלו לשאת את גודל הישגי והגישו תביעות נגדי. במקביל הועדה המקומית לתכנון ובנייה במועצה האזורית זבולון, שאמורה היתה לשרתני, אירגנה תיקי תביעות לשכנים ולא נתנה לי היתרי בנייה. עלי לציין שמי שאירגן כל זאת היה חיים אגסי ז"ל, שעבד עם מהנדס המועצה, שכל מטרתו היתה להכשילני בכל מה שאעשה. גררו אותי במשך שנים לבתי משפט, שבהם סיכוייו של האזרח הקטן מול רשות מקומית הית ה אפסית. מכיוון שלא קיבלתי היתרי בנייה מועצת החלב לא נתנה לי מכסות לחלב וגרמה לכך שהרפת המושבית הגדולה בארץ, שרפתנים מכל קצווי תבל באו להתרשם וללמוד ממנה, תיסגר (בשנת 2004 .) נוסף למצב קשה זה, מחוסר זהירות או תמימות, נוצר עם בתי וחתני, ברכה ואלכס, סכסוך והתערבות משפטית. השותפות בינינו לא היתה רשומה כיוון שהאמנתי בהם והם ניצלו זאת ורוקנו את משקי מכל האמצעים. כאן מתחילות שנים קשות של פרנסה. גם הגיל עושה את שלו. בשנת 2008 רכש חבר מהמושב חווה חקלאית ברומניה. הרעיון שלו הי ה להקים רפת ממוכנת גדולה (עד אז חלבו עם סיר נייד פרה פרה ). בהתיעצות עמי העברנו את מכון החליבה שלי לרומניה, כשאני מפקח על הצוות שבנה והרכיב את המכון שם. נשארתי שם ללמד את צוות הרפתנים כיצד להתנהל בחליבה ובשווק החלב. בהמלצתי הביאו מהארץ מהנדס וציוד נוסף והרפ ת גדלה ועשתה חיל. מפעם לפעם הייתי מגיע לראות שהכל כשורה. יותר מאוחר בנו שם רפת עם למעלה מאלף חולבות ומכון עם 44 אחת ההשקעות הגדולות שעשיתי במקביל לרפת היא נטיעת 100 דונם הדרים, פומליות ואשכולית אדומה. עדי ואני שכרנו מכון תערובת בקיבוץ שריד והתחלנו לייצר מזון לבעלי חיים. משם עברנו למכון בשדה - יעקב וייצרנו תערובת אורגנית לדגים ולפרות. עבדנו עד ליום בו קרתה לעדי תאונת עבודה כשמשא כבד נפל על ראשו ושבר לו חוליות בצוואר. ריפויו היה קשה וממושך (נמשך עד היום). בשנת 2009 חליתי בסרטן בלוטות הלימפה שגזלו הרבה ימים של טיפולי כימו ת רפיה. כעת כבר 3 שנים אני מטופל בתרופות ביולוגיות שהשפעתן טובה לי. פעם ב -3 שבועות אני מקבל עירוי לחיזוק המערכת החיסונית ובסך הכל אני מצליח לתפקד ואפילו מסייע בעבודת המשק.

עמדות.

בימים אלה התבשרתי שעקב התנהלותי המשקית והתנדבותי רבת השנים דליק א בכפר ביום העצמאות הקרוב בשם פריחת הכפר , ו המדינה ו חיי אחו ה ורעות.

משואה

26

ילדים

בר המצווה של א ביעד (עדי) בננו היקר

4 ילדים נולדו לנו: - ברכה

ילידת 1957 . כילדה יצאה אתי לעבודה וגם עזרה הרבה בבית. סיימה סמינר למורים וגננות "אורנים" ועבדה כגננת. היום אם ל -4 וסבתא ל -7. – שרית ילידת 1962 . גם היא מילדות עבדה במשק, אהבה מאד בעלי חיים וטיפלה בהם. היחידה מבין הילדים שאהבה לשמוע מסבתא דבורה סיפורים על המשפחה ועל תחילת דרכם בארץ ישראל. למדה גננות נוף וברבות הימים הקימה במשקה ד יר כבשים גדול. היום - אם ל 4 וסבתא ל -2. עובד בחקלאות. בימים אלה הוא מקים חוות סוסים עם פינת חי לליטוף, בה מלמדים ילדים לרכב על סוסים ונוסף חוויות עם בעלי החיים. – פזית ילידת 1971 . נישאה אחרי הצבא ועברה לגור בתל - אביב. למדה במכללה אמריקנית לתואר ראשון. עובדת ב"שילה" (מרפאות שיניים של קו"ח ) והיום היא בהנהלה/משאבי אנוש כמנהלת יחידת פרט. (עדי) – יליד 1964 . למד בבי"ס תיכון חקלאי "יד נתן" -

אביעד

הבת פזית במכון החליבה

27

ארבעת ילדינו היו מרכז חיינו ואהובים לסבתות ולסבא. כל הארבעה חיו בחדר אחד ותמיד רבו. את שיעורי הבית היו עושים על הריצפה בסלון או במטבח. אמא רנה עזרה להם בלימודים, נוכחה בימי הורים בביה"ס, תפרה תחפושות ואיפרה אותם בפורים. יצאנו הרבה לפיקניקים בשבתות, או בקיץ לימים שלמים בחוף הים. מגיל 3 הם כבר ישבו על הטרקטור... הם עזרו בעבודות המשק, כשכל ילד עבד פחו ת מקודמו. לשלשת הילדים ברכה, שרית ועדי קניתי נחלות/משקים שהם מתגוררים בהם עד היום. פזית ששאפה לחיים אחרים קיבלה מאיתנו דירה קטנה בתל - אביב. כשהתחילו לעבוד רכשו דירה יותר גדולה במודיעין ומשם עברו לפתח -

תקוה.

אביעד ומירי בחתונתם

וסבא גאים

ודודו

סבתא

רינה

28

יום הולדת 70

לרינה

שבט דג

כתבתי פרקים אלה למען הדורות הבאים, שיפנימו ויבינו שלא כל דבר מובן מאליו. בן אדם - צריך לעמול ולכוון את דרכו בחיים וזה לא תמיד קל. היום יכול אני לומר שמה שיש לשים בראש מאוויינו זה: לימודים, חריצות, יושר, סבלנות, סובלנות וכיבוד הזולת.

תודות :

לצוות דורות על היוזמה להוצאת ספר זה . ליהלומה קצב, מרסל חלוצי, ועירית ארז שעודדו, תמכו באורך רוח וסבלנות רבה . לרנה רעייתי על העזרה הצמודה בכתיבה , הדפסת החומר ועריכתו.

Made with FlippingBook - Online catalogs