קשר עין גליון 293 - ירחון ארגון המורים - אוקטובר 2019

תקופת הסליחות היא מפעל ליטורגי, קהילתי ורוחני עצום בהיקפו, המכוון כולו להחזיר לאדם את האמונה בעצמו, ליצור לו אפשרויות, ולחזק את כוחותיו כדי שהוא יוכל, ירצה ויתחייב לקחת אחריות על חייו – לשנות ולהשתנות ה"מלכויות" נעבור לפרק ה"זיכרונות" ולפרק ה"שופרות". הזיכרונות עוסקים בעבר שלנו, ואילו השופרות מייצגים בתפילה את העתיד לבוא. בתפילת מוסף אנו עוסקים במתח שבין זיכרון העבר לגאולת העתיד, שמלמדת . שפנינו תמיד מופנים לעבר העתיד ומכוונת אותנו לכך אחד העם, במאמרו "עבר ועתיד", מלמד אותנו שסוד העם היהודי הוא בכך שתמיד עתידו רחב ומקיף יותר מהעבר שלו. רבים בעקבותיו, ובהם ברל כצנלסון, יגאל אלון ושמעון פרס, טבעו מטבעות לשון המניחים את תפיסת העתיד במרכז כובד החיים היהודיים והישראליים. עלינו להתבונן באומץ אל העבר, לשאוב ממנו השראה ולנצור רגעי חסד רבים, אך כל אלו הופכים לנוסטלגיה מכאיבה ורדודה אם הם לא מגויסים ליצירת עתיד טוב יותר. נוסטלגיה, כשמה היווני כן היא: מצב כואב מאוד לאדם, זיכרון של כאב, זיכרון שכובל את האדם ברגעי העבר, חבול בתוך נשמתו, צודק אולי, אך בוודאי לא מאושר ולא משפיע.  חז"ל יצרו לנו תשתית ומפעל אדיר שיסודם בספר ויקרא, והוא מתפרס בלוח השנה מראש חודש אלול ועד ליום

הכיפורים. ארבעים יום ולילה – כמספר הימים שבהם שוהה משה בהר סיני במחיצתה של שכינת אל בעלותו לקבל את הלוחות השניים, לוחות של דברי אלוהים חיים הכתובים ביד אדם. תקופת הסליחות היא מפעל ליטורגי, קהילתי ורוחני עצום בהיקפו, המכוון כולו להחזיר לאדם את האמונה בעצמו, ליצור לו אפשרויות, ולחזק את כוחותיו כדי שהוא יוכל, ירצה ויתחייב לקחת אחריות על חייו – לשנות ולהשתנות. ימים אלו של חודש אלול ועשרת ימי תשובה מאפשרים לאדם מרחב בטוח כדי שיוכל לבחון מחדש ובאומץ אמונות מקבעות ומגבילות, להפוך ולפרום הרגלים מעכבים, להרגיש את הטבע בהשתנותו, להתחבר לאמונה ולעצמו, ולאפשר לו לחיות ולהגשים את חלומותיו ואת האידיאלים שבהם הוא מאמין. ומהיכן מתחילים? מה מעכב אותנו מלהשתנות? "אשמנו בגדנו גזלנו...", כל אלו יחד עם "על חטא שחטאנו" הם ה"מבט", ה"חלון" וה"ראי" (לאה גולדברג) של סליחות הימים הנוראים. מרגשת בעיניי הבחירה של מנסחי הווידוי שהחטא הראשון וגם זה האחרון בו קשורים ללב; הראשון באות א' "על ימוץ הלב" – אותו ביטוי מהתורה א חטא שחטאנו לפניך ב שנאמר בהקשר של נתינה לאביונים. ואחרי רשימה של חטאים רבים כמניין אותיות השפה העברית, אנו מסיימים ימהון ת את הווידוי באות האחרונה ת' – "על חטא שחטאנו ב לבב".

38