קשר עין ירחון ארגון המורים גליון 248

סיפור על מחנך אהוב שהטביע חותם עמוק בתלמידו בזכות אנושיותו והשפיע על דרכו לטובה גם לאחר שנים רבות המחנך המשמעותי

קשר מאמר 32

בשאר הכיתות). הכיתה שלנו הייתה שם דבר, כיתה בעייתית מבחינה התנהגותית, שהיום מן הסתם הייתה נקראת כיתה של חינוך מיוחד. מצד אחד, היו לנו ההישגים הלימודיים הנמוכים במחזור, ומצד אחר, היינו המובילים בשיעור הספורט והגדנ"ע (הגדנ"ע נקרא כיום של"ח). לעתים הייתה לי תחושה כי כל מורה שהוצב אצלנו היה נאנח לפני שנכנס לכיתה... ואולם המורה לספורט התייחס אלינו אחרת - וגם המורה לגדנ"ע. איך קרה שבהמשך הניבה כיתה זו כה הרבה בוגרים ששירתו בחילות קרביים, וכה הרבה קצינים? זו שאלה חשובה. אני מייחס זאת לזכות שני המורים האחרונים, אך בראש ובראשונה למחנך הכיתה. המחנך שלי היה בעל תואר ד"ר, והוא היה מבוגר ביחס למורים האחרים ונראה לי כמו סבא. וכך אני זוכר אותו: מבנה גופו מלא, שערו כסוף ומלא, ושפם מעטר את פניו. מרכיב משקפי ראייה בעלי עדשות עבות. קומתו גבוהה, חולצתו מכופתרת תמיד, מכנסיו אלגנטיים. הוא לימד אותנו תלמוד ותנ"ך, ותמיד חבש כיפה בתחילת כל שיעור. בבית הספר היו כללי התנהגות מוגדרים, והם חלו

מה הסיכוי שתזכרו את מחנך הכיתה שלכם מבית הספר, גם כעבור 04 שנים? מה הסיכוי שתרצו לכתוב על המחנך הזה כיום, לאור התחרות של “מורה לחיים"? לי זה קרה, ועל כך אני כותב. ובכן, מעשה שהיה כך היה: בעבר הרחוק לא הייתה חטיבת ביניים, היה בית ספר יסודי מכיתה א' עד כיתה ח' ואחר כך בית ספר תיכון, מכיתה ט' עד י"ב. בתי הספר נחלקו לבתי ספר עיוניים ולבתי ספר מקצועיים. בתי הספר המקצועיים נחשבו לנחותים ביחס לבתי הספר העיוניים. בבית הספר היסודי נחשבתי לתלמיד מוביל, הן בלימודים הן בכישורים אישיים. היה אך טבעי שאמשיך את לימודיי, כמו אחי הגדול, בבית ספר תיכון עיוני יוקרתי. מה שלא הבאתי בחשבון הוא שאחי היה גאון בית הספר, ואני לא. בית הספר התיכון שבו למדתי נחשב לאחד מבתי הספר הטובים והיוקרתיים ביותר בעיר מגוריי. התקבלתי לבית הספר בזכות אחי הגדול, בעיקר - ופחות בזכות הישגיי הלימודיים. היו עוד תלמידים כמוני, תלמידים טמפרמנטיים, פורקי עול, מכל קצוות העיר. שבועיים לפני תחילת הלימודים נדרשנו לבוא אל בית הספר לשיפור הרמה. זה חייב אותנו לוותר על שבועיים מהחופש הגדול, דבר שנחשב לעונש אמיתי. השכמה מוקדמת כדי לנסוע באוטובוס ולהגיע לשעת אפס (שבע ועשרים). בתחילת השנה ריכזו אותנו בכיתה אחת (איני יודע למה, וכיום אני חושב שהיה נכון יותר לפזר אותנו

אלי כספי