soroka50years

גלגולו של בית חולים

" ה י ר ו ט ס י ה ה ר פ " ם י נ ש ה י א ר ב ה ק ו ר ו ס

יובל שנים מלאו לסורוקה, ים של שבועות וימים / רובנו טרם נולדנו ביום היווסדו והשאר כבר סבים לנכדים / הזמן אינו ממהר ואינו ממתין, יש לו מימד משל עצמו / כמוהו כסורוקה, גם אם נחפש לא נמצא אחר כמותו /

תחילתו של מעשה בהתפתחות הנגב, כמצוות הזקן הנרגן / אשר קרא לגאול את השממה ולטעת פרח בגן / כן, גם אז הייתה בירוקרטיה וכל פקיד שם רגל / אך הנחישות הייתה חזקה יותר, בית החולים נבנה והונף הדגל / פאר היצירה היה סורוקה של אותם זמנים רחוקים / שלוש קומות גבוהות עם מרתף, מסדרונות וחלונות ענקיים / על מיזוג אוויר לא דיברו באותם ימים אך היו אטרקציות נפלאות / קופסאות פלא ממונעות שעלו וירדו ונקראו מעליות / סורוקה שימש כאבן שואבת לאלפי מבקרים מתפעלים / שניצלו את הרגע החגיגי וקינחו בפיקניק על הדשאים המוריקים / חמישים שנים חלפו מאז והתינוקות הראשונים כבר זקנו / הצניעות מזמן

בורחים בלילות מבית החולים הטורקי מתחילים הטורקים בבניית מבנה דו-קומתי גדול בבאר שבע - בית ספר 1913- ב >>> 1914 עתידי לילדי השייח'ים הבדווים. ואולם, מייד עם סיום הבנייה פורצת מלחמת העולם הראשונה והבניין מוסב לבית חולים של הצבא הטורקי, הקולט חולים רבים, מיעוטם פצועי הקרבות ורובם חולי מגפות כמו טיפוס וכולירה. בית החולים הטורקי נודע כמקום שממנו יוצאים רק לבית הקברות, ומספרים כי לא פעם ניסו המאושפזים לברוח ממנו בלילות... השלטון הבריטי מחזיר מקים בית חולים בבאר שבע. 30- את הבניין לייעודו המקורי, ורק באמצע שנות ה

למרכז 50- הנהלת ועובדי סורוקה היקרים והמסורים: לרגל חגיגות ה הרפואי סורוקה אני רוצה להודות לכם, כל המלאכים בלבן והעושים מלאכת קודש לרווחת כל תושבי הנגב. זכות גדולה נפלה בחלקי ללוות את בית החולים סורוקה כיו"ר עמותת ידידי סורוקה במשך שנים רבות, ולסייע בגיוס משאבים לפיתוח כל חטיבות בית החולים ופעילויות שונות שהנהלת סורוקה הציבה כיעד להתפתחות במטרה לשפר את רמת הטיפול ואת בריאותם של כל תושבי הנגב, בני כל הדתות. סורוקה, המרכז הרפואי הגדול בנגב, נותן שירות מעולה ומענה לאוכלוסייה המאופיינת בפסיפס אנושי רחב של תושבים וותיקים, עולים מכל העמים, דוברים של כל השפות, מגוון תרבויות ונוהגים ייחודיים כמו של אחינו הבדואים, והוא התומך המרכזי בצה"ל וביישובי הספר בעת שלום ומלחמה. הנהלות סורוקה לדורותיהן הצליחו לבנות מארג רפואי מקצועי וייחודי, דובר כל השפות, הנותן מענה לכל הפסיפס האנושי המרכיב את תושבי

תמה ומבנים גדולים יותר לצידו נבנו / ההתקדמות הטכנולוגית לא פסחה עלינו וגם אנו זכינו בכל החידושים / כמו דיילות שירות ומקדמי פרויקטים, אותם מקצועות בשמות נוצצים / החולה נעשה לקוח, והאחות היא מנהלת סיעוד / כל אירוע מקוטלג ומתומחר, מחצי תפוח ועד פריט ביגוד / אך במרחבי הנגב, בעיקר לעת ערביים, נשמעים קולות עקשניים / המספרים איך פעם היה טוב למרות המחסור וכל הקשיים / את האגדות תשמע כמובן מהוותיקים, אלה הנשענים על קב ומקל / הזוכרים שלפני הקרמיקה והפרקט היו בלטות רגילות שעשו את ההבדל / נכון, אולי זוהי אלגוריה פשוטה ולא ממש מבריקה / על איך שגופנו צימח כרס על חשבון הנשמה שמצטמקת וקטנה / יש בינינו החושבים שאולי כדאי להאט את הקידמה / כדי שיישאר מעט מקום לרגשות ההתחשבות ולחמלה / אבל... אומרים שבכל כלל יש את היוצא מן הכלל ולפעמים מתרחשים ניסים / אז בסורוקה מצאנו את שביל הזהב ולא הכול תורגם לשקלים / משום שאצלנו הצוותים עשויים על טהרת בני אדם וללא מיכון אוטומטי / וכל מטופל זוכה ליחס אישי וחם, מעשה של שיגרה, עניין סטנדרטי / אסיים את דבריי כמקובל עם הרבה ברכות והמון איחולים / שנמשיך ליילד את נשות האזור ונביא מרפא לאלפי מטופלים / שסורוקה ימשיך להיות מקום עבודה שבו תענוג להיות / ונעשה הכול כדי שלא יגידו שבמסדרונות שלנו הזקנות סובלות /

הנגב, ועל כך גאוותנו ותודתנו בכל יום ויום. בני 5,000- כמנכ"ל כיל, אני מודה גם בשם כ 20,000- משפחות עובדי חברות כיל ועוד כ משפחות נוספות המתפרנסות בחברות כיל בנגב - לכל המערך הרפואי, הפארא-רפואי והמינהלי, הנותן שירותים רפואיים מתקדמים לכולנו כמו גם לכל תושבי הנגב. אני מוצא זכות להודות לחבריי בעמותת ידידי סורוקה, שמתנדבים ומקדישים מזמנם הפנוי לגייס משאבים ולהעלות רעיונות על מנת לשפר את רווחת החולים והמטופלים ולהקל על הצוות הרפואי. תודה לכולם. בהזדמנות זו, אני רוצה להודות במיוחד לגב' לאה אוריין שניהלה את עמותת הידידים ועמדה בראשה במשך שנים רבות, עיצבה

ביה"ח הצבאי מועבר לידי "הדסה" ', שנה לאחר כיבוש העיר, מועבר ביה''ח הצבאי שבעיר העתיקה 49 באוקטובר >>> 1949 לידי ההסתדרות המדיצינית הדסה ולמנהלו ממונה ד"ר להמן. במקביל נפתחת בעיר מרפאת מיטות ופתיחת המרפאה הם צעדים ראשונים 25 קופ''ח ראשונה. פתיחת בית חולים אזרחי בן בהפיכתה של העיר, הנתונה עד אז תחת שלטון צבאי, לרשות אזרחית. "כאשר האזור החל להתאכלס ומספר התושבים גדל בקצב מהיר, היה לנו ברור שיש צורך דחוף להקים בית חולים מתאים", סיפר לימים דוד טוביהו, ראש העירייה הראשון של באר שבע. נכבשת באר שבע מידי הצבא המצרי. "מיהר האמבולנס בדרך לבאר 21.10.48- ב >>> 1948 שבע, והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן..." - כמאמר אחד מהידועים שבשירי מלחמת השחרור ("הוא לא ידע את שמה"). בשנה הראשונה קיימת אי ודאות לגבי עתיד האזור. ממשלת ישראל לא מגבשת מדיניות ברורה לפיתוח העיר והיא מנוהלת על ידי ממשל צבאי. זמן בתי חולים כאלו המוקמים 16- קצר לאחר הכיבוש מוקם בה בית חולים צבאי זמני, כחלק מ ברחבי הארץ על ידי ד"ר שיבר, לימים פרופ' שיבא. בית החולים מנוהל על ידי חיל הרפואה ומספק שירותי אשפוז ועזרה ראשונה לחיילי צה''ל ולאזרחים המעטים הנקלעים למקום. פרופ' שיבא מקים בנגב בית חולים זמני

"שפך דם פנימי? בבית החולים בבאר שבע לא שמעו על עסק שכזה"

מיכל ברמי יו"ר ועד עובדי סורוקה

את פעילותה והובילה את כל ערבי ההתרמה המוצלחים, וכן יזמה את 'מבצע דבש' ופעילויות שונות לגיוס כספים לבית החולים. תודה ובריאות מכולנו! לד"ר מיקי שרף, להנהלת סורוקה, לכל צוותי הרופאים, האחיות, וכל הצוות הפארא-רפואי והמינהלי - תודה רבה, המשך עבודה פורייה, הצלחה, עשייה ויישר כוח מכולנו.

עקיבא מוזס יו"ר עמותת ידידי סורוקה

שנה של עשייה ונתינה 50 - בחודש זה אנו מסיימים את שנת היובל לסורוקה שסוכמו על ידי הנהלת ביה"ח והצוותים השונים בצורה מכובדת, שייצגה שנה סורוקה עשה דרך 50 את העשייה בבית החולים, וטוב שכך. במשך ארוכה ביותר. ממבנה באמצע החולות שאסף ו'גירד' רופאים ועובדים מכל קצווי הארץ ומחו"ל, הצליח ליצור לכולנו בית חם ואוהב ובו בזמן מקום שבו האוכלוסייה שלנו שמה בו את מבטחה ומקבלת את הטיפול המתקדם והטוב ביותר. לא מעט רגעים קשים ידענו. אנו בית חולים של שלום ואנו בית חולים של מלחמה, של שמחה ושל צער, בית חולים של מחצית מדינת ישראל עם הכי הרבה ביקורי מיון, לידות וניתוחים. מכל נקודת מבט אנו הגדולים מכולם, והכול הוא תוצאה של רוח הירתמות ונתינה. היה פעם מי שאמר "אל תשאל מה המדינה נתנה לי, שאל מה אני יכול לתת למדינה". זאת רוח סורוקה. יש דבר אחד נוסף המייחד אותנו: אנו בית חולים שכולו משפחה אחת גדולה. כולנו מכירים את כולם, כולנו יודעים על כולם. יש בינינו כאלה שנולדו כאן והיום בניהם עובדים פה. יש כאן רופאים שמגדלים כבר דור שני של רופאים ששייכים לכאן. אנו בית חולים שבו המחויבות והקשר האישי הם במקום הגבוה ביותר ולכך מצטרף גם הרצון לתרום ולתת, החום, האהבה, הלבביות והמסירות לחולים שלנו ולבית החולים שלנו, שכולנו מרגישים שאחד הם. גם במלחמות ובעיקר בעופרת יצוקה בלטה ייחודיותו של סורוקה. העובדים הביאו את ילדיהם להיות איתם במקום עבודתם. ברגעים הקשים ביותר אנשים נוטים לברוח ולהתרחק, בסורוקה זה בדיוק להפך. כולם חוזרים ומתכנסים הביתה, כי ברור לכולם שעל הבית אי אפשר לוותר וצריך לשמור.

כשאני מנסה לחשוב מדוע אנחנו מתנהגים כך, האפשרות היחידה שעולה לי בראש היא שזו התנהגות של אנשים החיים ביחד ומאמינים בקבוצה. זאת התנהגות שמתאימה לדרום, זאת התנהגות שמתאימה לבאר שבע. זאת התנהגות שכולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, הוא חלק ממנה בין אם הוא חושב כך או לא.

מסקר העיתון "דבר" את חייהם של 3.12.43- ב >>> 1943 פועלי "סולל בונה", הבונים עבור קק"ל את שלושת המצפים הראשונים בנגב - רביבים, גבולות ובית אשל. "מרכז האספקה של המתאחזים הוא לעת עתה באר שבע", נאמר בכתבה, "עיירה ערבית טיפוסית היא המרכזת בשוקיה את היבול הדל של הנגב השומם למחצה..." גם מצב שירותי הבריאות בעיירה אינו מן המשובחים: "מלבד פגעי הטבע והסביבה סובלים בני החבורה מפגעי התנאים הארעיים... ונוסף לכל אלה - אין כל עזרה רפואית במקום. קרה המקרה ואבן חדה נתקעה באצבעו של אחד החברים. ניגש הלה לבית החולים הממשלתי בבאר שבע, ובבית החולים לא היו מלקחיים להוציא את האבן מן הבשר. התהלך אותו חבר שלושה שבועות באצבע נפוחה ובכאבים גדולים עד שהאבן יצאה עם המוגלה. ומעשה בפועל מן הקודחים את הבאר שנפל וקיבל שפך-דם פנימי בידו. בבית החולים בבאר שבע לא שמעו על מין עסק שכזה. השאירו לו את התחבושת שהוא חבש בעצמו לידו ושלחוהו בלי כלום..."

כשאני מנסה למצוא מה מייצג את כולנו יותר מכול עולה במוחי אותה תמונה המוצבת על הקיר של חטיבת הילדים. תמונה של משפחה אחת. כפי שלכל אחד בביתו יש את התמונה המשפחתית הקטנה שלו, זוהי התמונה המשפחתית הקטנה שלנו. תמונה זאת היא ייחודו של סורוקה וזהו ייחודה של מדינת ישראל. הבודדים שחלמו וירדו לדרום והביאו איתם עוד ועוד הפכו לרבים, עם תחושת שייכות וגאווה להשתייך למשפחה הזאת. שנה זה הרבה במדינת ישראל אבל פסיק במהלך הימים. אני מאחל 50 לסורוקה אריכות ימים ומקווה שבית החולים ימשיך ויגדל, יתפתח ויתעצם, שרוח חבריו לא תשתנה ושהנכונות והאהבה לתרום ולהשקיע רק תגדל. אני מקווה ומתפלל שציבור החולים לא יזדקקו לשירותינו. אני גאה להיות שייך לציבור היקר הזה.

אחיות בנגב, 50- שנות ה

ד"ר אייליג ישראל יו"ר ועד רופאי סורוקה

| אצבע על הדופק

Made with FlippingBook flipbook maker