כותבים קוראים - אפוס הוצאה לאור - גיליון מספר 7 - לקט - ספטמבר 2019

אפריל 9102

כותבים קוראים גיליון מס ‘4

המשך הראיון עם ד “ ר יפעת אשרת פינק -

הרשת היום מאפשרת לילדים דחויים חברתית לזעוק את זעקתם וזה עובד – האם זה נכון לעשות? "זו שאלה מאוד חשובה והמענה עליה אינו חד משמעי. החשיפה האישית, נעשית רווחת יותר ויותר בימינו, ולא רק בעניין הדחייה. החשיפה של הסיפורים האישיים היא אחד ממאפייני העידן ובמובן זה, ניתן לשמוח על כך שאיננו צריכים להישאר "בכלוב" של עצמנו. אני אישית הקדשתי את הספר לבנותיי וכתבתי בתחילתו, אין קושי שלא ניתן לגבור עליו. אין סיפור שראוי שנתבייש בו ואין אדם שראוי להידחות ולהסכים לכך. ואני מאמינה בכך כקו חינוכי וכאיכות חיים שאני שואפת לחיות לאורה. זאת מתוך תפיסתי, שאנשים שמשתפים בסיפוריהם האישיים בכלל ובעניין הדחייה החברתית בפרט,

תורמים תרומה מ ש מ ע ו ת י ת מ צ ט ב ר ת להעלאת הנושא על סד ר ה י ו ם הציבורי. יחד עם זאת, י ש ל ק ח ת ב ח ש ב ו ן , שסיפור שנעשה ב ג י ל ו י כ ל פרטיו, מעמיד א ת ה א ד ם המספר חשוף

בשנית, עם קשייו למול ציבור רחב. אין לנו כיום מחקרים עוקבים, שמאששים ודאית את תרומת החשיפה. ולכן, חשוב להדגיש שהבחירה בתחילתה ובסופה מוטלת על האדם עצמו. בטווח המידי היא עשויה לשרת את הצורך בפורקן והוצאת הסיפור לאור. יש בה ללא ספק כוח משחרר, מעין קטרזיס של מצוקה שנמשכה לאורך זמן. מאידך, היא עלולה לגרור תגובות שהאדם לא יהיה מוכן כלפיהן. באם אנו מדברים על ילדים, חשוב במיוחד ככל הניתן, לבחון אם היא תואמת את אופי הילד עצמו ועד כמה הוא ער להשלכות שיש לחשיפה. ואם לאחר כלל השיקולים שנדונו עם הילד, הוא בוחר לעשות זאת, ייתכן והוא מספיק חזק לעמוד בה." ד"ר אשרת - פינק מצאה כי הדחייה החברתית בגיל ילדות משפיעה חיים שלמים אחר כך והאופן בו מתמודדים עם הדחייה שונה מאדם לאדם – יש כאלה המבצעים הדלגה – משאירים מאחור את הדחייה וממשיכים הלאה, יש אשר הדחייה ברבות השנים מעצימה אותם ויש אשר מטביעה חותם עמוק.

20