כותבים קוראים - אפוס הוצאה לאור - גיליון מספר 7 - לקט - ספטמבר 2019

אפריל 9102

כותבים קוראים גיליון מס ‘4

המשך ראיון עם מישל וולמן

זה מה שעזר לך להחליט שאתה מוציא את הזיכרונות לאור? "לאחר מותו אני לקחתי את המחברות. יותר מ – 71

שנה המחברות האלה היו מאוחסנות בארון שלי

וכל פעם שפתחתי את הארון ראיתי אותן. הבגדים שלו מהמחנה היו תלויים אצלי בארון עד – שלאחרונה העברתי אותם למוזיאון השואה בצרפת. אני זוכר שלבשתי את הבגדים שלו בתור ילד בצרפת ויצאתי לרחוב. כשהוא ראה אותי הוא כמעט השתגע והכה אותי הוא קיבל הלם – אני לא הבנתי – חשבתי שזה ישמח אותו. אני זוכר שהוא ממש הוריד לי את החליפה בנורמנדי ושלח אותי הביתה." והיכן החליפה הזו? "עכשיו היא במוזיאון בפריז כי לילדים שלי היה קשה מאוד עם החליפה שהיתה תלויה אצלי בארון. אחרי שהוא נפטר – ישבנו כולם בבית בשבת ולא אמרתי כלום לאף אחד קמתי והחלפתי לחליפה – והם היו בהלם אמרו זהו אתה השתגעת לגמרי. אני לא בטוח כבר מה אני חושב לגבי זה – זה המצב וזהו. הזוועה הזאת חיה אצלי עכשיו." בספר אתה כותב שהיית כרומוזום בבירקנאו פסלים בגלריה של מישל וולמן, ” מהסדקים בברזל שאני מחזיר לחיים יוצא גם אור “

"אני בעצם כרומוזום שנולד בבירקנאו. אחרי 71 שנה החלטת שזהו והגיע הזמן להוציא את הזיכרונות של אבא שלי לאור. חיפשתי אנשים שיכולים לקרוא באידיש ומצאתי אשה שהסכימה לתרגם אבל היא לא יכלה לעמוד בזה עד שהגעתי אל נורית נוטקביץ' שתרגמה את המחברות באופן מושלם וכך החזרתי את אבא שלי לחיים." אתה קצת כועס עליו ששיתף אותך בזוועות? "אני הייתי בעצם הזיכרון של אבא שלי. אני גדלתי עם הסיפור הזה ביום יום. לילדים אחרים היו

צמיד שהכין מישל וולמן משיני הזהב של אביו

מספרים את פו הדוב, לי כל יום בערב אבא היה מספר לי על מה שהוא עבר. אני שמעתי בשקט את כל הסיפורים עד שיכולתי ממש לדקלם אותם. השואה היתה נוכחת בחיים שלנו כל יום, כל היום. אבא התנהג כמו ניצול שואה טיפוסי אבל אולי מוקצן. הוא לא יכול היה להשתחרר וגם לא רצה כנראה. כל הזוועות חזרו אליו בעיקר בלילות, שבהם לא יכול היה להירדם על מיטה עם מזרון, וחיפש כל הזמן מיטת עץ שתהיה דומה לדלפק שישן עליו. אבא היה כותב ובוכה את הזיכרונות שלו, שחלקם היטשטשו ונמחקו מהדמעות. אני לא כועס בכלל, אני מבין איך קשה להשתחרר ממה שהוא עבר שם."

05