כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - יולי 2019 - גיליון 265

Remix מופע הפרידה מברומר

ואז? "אז הסטודיו החל לגדול במהירות. ברנדה ולינדי, גם הן תלמידות שלי הגיעו מדרום-אפריקה והתגייסו ללמד ומספר התלמידות הלך וגדל. הגאווה הכי גדולה שלי היא התלמידות שהצליחו בגדול בארץ ובעולם וגם אלה שהפכו מורות בסטודיו. בעשר השנים הראשונות ניהלתי סטודיו פרטי אבל הלכתי שלובת ידיים עם העירייה וייצגנו את רעננה ברחבי העולם כולל סיבוב הופעות בן שישה שבועות הפכו הלהקות הייצוגיות 1987 בדרום-אפריקה. רק בשנת לחלק מהעירייה ושנתיים אחר כך כל בית-הספר למחול הפך לחלק בלתי נפרד ממחלקת התרבות של העירייה. במשך ארבעים שנה עבדה צביה ברומר ברעננה. עוד לפני שהגיעהארצהקיבלה הצעהמלהקת "בת-דור" הידועה ליטול חלק בהנהלה שם, אבל דחתה אותה ("הרגשתי שמשהו שם ירסק את הרוח שלי"). היא בחרה להתרכז בחינוך והוראה. "לכל ילד יש זכות ללמוד לרקוד, לא רק למוכשרים". היא הקימה כמה וכמה להקות ייצוגיותשזכו להצלחה גדולה בארץ ובעולם. ככוריאוגרפית עבדה עבור משרד ההסברה, סימפונט רעננה, ימי זיכרון ועוד. לפני חמש-עשרה שנה קיבלה את פרס עבור התנדבותה ותרומתה לחברה Telfed Barney Mark הישראלית. את עבודתה ביססה ברומר על תוכנית חינוכית , כלי חינוכי המשלב כלי T.R.A.I.T.S ערכית המבוססת על למידה וחינוך ערכי, כמו למשל משמעת, כבוד והערכה לאחר. מה היית עושה אחרת? ברומר נאלצת לשקוע אל תוך עצמה במאמץ למצוא תשובה. "אולי אם הייתי דואגת יותר לעצמי, הייתי יכולה להיות אסרטיבית יותר בקשר לבית-הספר למחול. אני מתכוונת שבית-הספר למחול היה צריך לקבל בניין משל עצמו עם כל התנאים הפיסיים שלהקות בסדר הגודל הזה ראויות לו. מצד שני אני אסירת תודה על החופש האומנותי שניתן לי. יכול היה להיות אחרת ואז לא הייתי שורדת". איך מסתדרים עם גידול משפחה וקריירה כל כך תובענית? ברומר נאנחת, "להגיד שזה לא היה פשוט זה וגידלתי את 1986 . התגרשתי בשנת understatement ילדיי לבד כי בעלי לשעבר עזב את הארץ. לא פעם אני מסתכלת על ילדיי ואומרת שזה נס שהם יצאו ככה. פעם

מתי התחלת ללמד? "התחלתי עם קבוצת בנות-דודות שלי. היו לי הרבה כאלה", צוחקת ברומר, וזה היה במוסך של דודתי שהסכימה לפנות את מכוניתה ממנו כדי שאהפוך אותו לסטודיו. בהדרגה חברה הביאה חברה ואז פתחתי מקום משלי שנקרא "בית- הספר למחול של רוזן". היינו נוסעות להופעות, בעיקר ביוהנסבורג, ובמקביל זכיתי בתואר אלופת דרום-אפריקה בסטפס והוכשרתי כמורה למחול מודרני ולג'אז". ומה אהבת הכי? "סטפס היה תמיד התשוקה שלי. שמונה שנים ניהלתי את הסטודיו שלי, ויום אחד הגיע שופט מניו-יורק לשפוט בתחרות סטפס. תלמידה שלי עלתה לקבל את הפרס הראשון, אבל השופט אמר: 'אני לא רוצה את התלמידה, אני רוצה את הכוריאוגרפית'. הוא התכוון אליי כמובן אבל אני לא ידעתי אז מה זה בכלל כוריאוגרפיה..." איך הגעת ארצה? "בעקבות האהבה. נישאתי לבחור ישראלי שרצה לגדל את שלושת בנינו, ירון והתאומים גדי ואלון בארץ. הגעתי והשוק התרבותי כמו 4-3 עם ילדים בגילאי 1976 בסוף גם הקשיים בהתאקלמות היו טראומתיים. גרנו בהתחלה ביפו, ברמת-גן ואז הגענו לרעננה. תלמידה שלי מדרום- אפריקה עלתה אתי וחשבנו לפתוח סטודיו ביחד אבל אז היא עזבה ללמוד מחול בארה"ב, ואני התחלתי ללמד ."7-6 קבוצת ילדות בנות במסגרת העירייה? "הלכתי לעירייה, אבל אף אחד לא דיבר שם אנגלית. אני זוכרת את עצמי יושבת על מדרגות העירייה כל יום ובוכה. מישהו בשם אדון נחמן שדיבר רק יידיש ניגש אלי והציע עזרה. הוא קישר אותי לאייבור וולף, בעל סוכנות תיווך, שהתגייס לסייע לי במגעים עם העירייה, בעיקר עם התרגום. ככה הייתה ההתחלה. בבית הדואר הישן באופסטרלנד, בחדר שהדלתות בו לא נסגרו ולא היה בו בר אז השתמשנו בכיסאות במקום. אני זוכרת שממול היה ירקן והייתה קבוצה של נערים שהייתה זורקת עגבניות ותפוחי אדמה אל תוך הסטודיו. באמת לא ידעתי איך מתמודדים עם זה".

5

07/2019 - 265 רעננה