58 / 68
ב
בית הוריי בירושלים שלפני איחודה
לא שמעתי קול טרוניה מהוריי על ימי
החופש, אלא להפך: “חשוב שהילד ינפוש“,
והילד הזה הוא אני. היום אני כבר סב
לנכדות ורגע לפני פרישה וזאת לאחר 44
שנים של הוראה.
ואני אומר בקול רם שאין מקום לשינוי לוח
החופשות.
לא שלוח החופשות הוא “פרה קדושה“
שלא ניתן לשחוט אותה שחיטה כשרה,
אלא שאין צורך במהפך בלוח השנה.
במקום לגעת בלוח השנה, יש לערוך שינוי
בתפיסת בית הספר על צוותו ותפקידו
בקרב ההורים.
לאורך השנים חל פיחות הולך וגדל
במעמד בית הספר כסוכן תרבות ראשון
במעלה. בית הספר הוא מוסד המשמש
בית שני לתלמיד המתחנך בו. הוא מעצב
את תפיסת עולמו ומעצים את סקרנותו
לגילוי עולמות. התלמיד בבית הספר זוכה
לחיזוק ביטחונו העצמי ורוכש כישורי חיים.
אך, הנה, ההורים יוצאים בכל הזדמנות
בקריאה להפוך את בית הספר לשמרטף
כשהם יוצאים לעבודה.
לעניות דעתם על בית הספר להכיל את
התלמידים כל ימות השנה כדי שההורה
יהיה פנוי לענייניו ועיסוקיו.
מדינתנו בורכה בהורים המאושרים להביא
צאצאים לאוויר העולם. קצב הילודה
מפעים ועולה על זה שברוב מדינות
המערב. אלא מה? הפתעה רבתי – הבאת
ילד לעולם כרוכה באחריות. אחת הנגזרות
הנדרשות מכך היא ניצול נבון של שעות
הפנאי ושעות האיכות. ההורים בחלקם
מנסים להעביר את האחריות לכתפי
המדינה באמצעות בתי הספר.
כולנו נשאנו תפילת הודיה ותודה למשפחה
על ילדיה שניצלו לאחרונה מרעידת
האדמה בנפאל הרחוקה, אך האם עצרנו
ושאלנו עצמנו מה לילדים בגיל חינוך חובה
בחו“ל בטיול בזמן הלימודים הסדירים?
מדוע לא נסעו בחופשה? האם גם ההורים
הנוטלים ילדיהם לסקי בשוויץ, צרפת,
בולגריה, לטיולים לארה“ב, הנכנסים עמוק
לתוך תקופת הלימודים לאחר חופשת
הפסח, לסופי שבוע מרתקים, טוענים את
טענת הקיצוץ?
לחלק מההורים מסקנה מתבקשת ואפילו
הגיונית תהיה זו שתומכת בכך שבית
הספר יחזיק בילדים כל השנה, בעוד
ההורים יצאו לחופש, כאשר הפרמטרים
של נוחות ועלות יאפשרו זאת להם. שינוי
מערך לוח החופשות רק יחזק סדרי עולם
הפוכים שכאלה.
אילו הקשיחו הנהלות בתי הספר את
התנהלותן מול ההורים פורצי המסגרת,
ייתכן שהיינו שומעים פחות טיעונים
בזכות הקיצוץ. עת לנפוש ועת ללמוד. אם
המסגרת אינה מחייבת, ואין דין ואין דיין
ונופשים מתי שמתחשק, זול, זמין – אל
להורים להלין ולבקש לקצץ.
בשוויץ תלמיד שנעדר לרגל נסיעה - הוא
והוריו עומדים לדין ומוטל עליהם קנס.
ולמה לא במקומותינו? נראה את מערכת
החינוך שלנו ניצבת על רגליה האחוריות
ואינה מאפשרת היעדרות. האירוניה
טמונה בעובדה שהמורה אינו זכאי לצאת
לחופשה כרצונו, אלא הוא כפוף לתנאי
המערכת, ואילו התלמידים ציפור דרור, נו,
האם משהו יסודי לא מתגלה כאן כפגום?
ומכאן אני קורא ואומר – לא לשינוי. ציבור
המורים עובר תהליך של הסתגלות ל“עוז
לתמורה“, תהליך בעל חשיבות אדירה
למערכת החינוך. חלק מההורים עדיין לא
הפנימו את הרוח החדשה וקריאת תיגר על
לוח החופשות אינה במקומה.
האם באמת ובתמים מקצוע ההוראה
דומה לכל מקצוע אחר? הרי בתוך תוכם
יודעים ההורים את התשובה. בכל העולם
המערבי אין זהות בין לוח החופשות של
ההורה לבין זה של בית הספר, הדבר לא
נקבע בגלל שרירות לב, אלא בשל אמת
פנימית. השחיקה עזה. המורה ניצב מול
כיתה הומה מתלמידים ומנהל שיעור,
וההורה מתלונן כי הוא אינו יכול להכיל את
ילדו בימי החופשה - נו, באמת?!
מה עשינו אנו כשהיינו ילדים? גם הוריי
עבדו, לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב.
ההורים נטלו על עצמם אחריות, ואני אינני
רוצה להציע להורים הצעות. אני רק רוצה
להקים קול צעקה נגד שינוי שיהיה בעוכרי
המורים ומערכת החינוך. גם שינוי תוכנית
החופשות לא תשביע את רצון ההורים. הם
יבקשו, ואני בטוח בכך, עוד ועוד - כי הקומץ
אינו משביע את הארי.
וסליחה על השאלה – ממתי ההורים
קובעים את סדר היום של הרופאים,
האחיות, העובדים הסוציאליים, הספרנים,
ומדוע יקבעו את סדר היום שלנו ושל
חבריי למסע המפרך הנקרא הוראה?
אני נהנה בכל רגע בעבודתי אך אני זכאי
בצדק לחופשה. וכן חופשת מורים. ודי
לציבור עם זעקת הקוזק הנגזל. איננו
צריכים להתנצל ואיננו צריכים להרכין
ראש. נער הייתי וגם זקנתי, ורגע קט בטרם
פרישה, ובקול גדול, אני מציע לדחות על
הסף כל שינוי. חפצים ההורים בפתרון,
■
שיחפשו הפתרון לא בחצר שלנו.
עת לנפוש ועת ללמוד
רגע לפני פרישה ולאחר 44 שנים של הוראה,
המסקנה היא אחת - אין מקום לשינוי לוח החופשות
ד"ר יואל ליברמן
מורה, מחנך, דקאן הסטודנטים במכללת אורט סינגאלובסקי
58