30 / 52
את ר׳ יהודה הלוי ל“ציוני הראשון“. הוא כותב על כמיהתו
לחזור לארץ-ישראל במונחים
חילוניים ולאומיים.
עד ליהודה הלוי תפיסת היהדות
בנוגע לגאולה התייחסה לארץ-
ישראל רק באופן מופשט וסמלי,
כמטרה שמימושה נדחק לעתיד
לא ידוע. ר׳ יהודה הלוי מעניק
בוּעוֹת׳
ְ
פרשנות שונה ל׳שלוש השׁ
ונוקט “אקטיביזם משיחי“. דמותו
של ר׳ יהודה הלוי מצטיירת
כדמות חזקה ועצמאית, כדוגמת
הצבר המיתולוגי שלחם למען
הקמתה של מדינת ישראל מתוך
מניעים לאומיים ותרבותיים, ולא משאיפות דתיות וממקום
של גלות וחולשה. עם זאת, כדברי גלילי שחר: “שירת ציון
של הלוי אינה מציעה ‘פתרון׳ לשאלת היהודים בגולה ואינה
מקרבת את קץ הגלויות, אלא בבחינת משאלת לב שירית“
.)288 – 287 ,
(שם
שירת ימי הביניים
השיר “לבי במזרח“ נכתב בעברית. יש לזכור כי העברית
הייתה שפה מתה, לא מדוברת. המשורר, הכותב לראשונה
‘שירת חול׳, חייב להישען אפוא על המקורות הקרובים
ללבו, ואלה הם המקרא, המשנה והתלמוד. קוראים חילוניים
שהתרחקו מהמקורות מתקשים בהבנת העברית המקראית
וזו המשנאית.
שירת ימי הביניים שבהשפעת התרבות המוסלמית, התרבות
החצרנית (הח׳ליף/מלך בעל ארמון ויש לו משורר העומד
לרשותו), היא שירה בעלת קונוונציות קבועות. המשורר
מוקף בחוקים נוקשים. לפיכך, אין לו חירות, כמו בשירה
המודרנית, לבחור נושאים, משקל וחריזה. שירת ימי הביניים
נעדרת את מה שיש בשירה המודרנית: “אמנות לשם
אמנות“. את חירותו האמנותית מממש המשורר בתוך מרחב
כללי הכתיבה המחייבים. למשל, הוא נוקט את המשפט
“מיטב השיר כזבו“ המכיל את
הטענה כי ככל שהשיר עמוס
ובאמצעים
בקישוטים
רטוריים כך הוא איכותי
יותר. ב“לבי במזרח“ אנחנו
רואים את חירותו של
המשורר בבחירת מושא
כיסופיו – זהו שיר אהבה
וגעגועים לארץ-ישראל,
וזאת בניגוד למקובל,
ששירת האהבה
הייתה מיועדת לח׳ליף, לפטרון או לאהוב ולאהובה.
הנושאים היו קבועים:
הנושאים:
שירי שבח, שירי קינה, שירת גן,
שירת יין, שירי אהבה, שירי הגות
ועוד. השיר “לבי במזרח“ הוא שיר
אהבה לארץ-ישראל.
שלא כמו בשירה המודרנית
מבנה:
והקלאסית, בשירת ימי הביניים
. כל
בית
כל שורה בשיר מכונה
בית, קרי, שורה, מחולק לשניים:
. בסוף כל
דלת וסוגר
הוא מורכב מ
(מלשון בריח)
חרוז מבריח
בית יש
הנועל את השיר.
החריזה מדגישה את רעיון
חריזה:
השיר ואת כוונת המשורר. בשיר “לבי במזרח“ החרוז המבריח
, הבא להדגיש את נוכחותו של יהודה הלוי במערב
ְ
ב
ַ
ר
X
הוא
(ספרד), ואת געגועיו הרבים למזרח (לארץ-ישראל).
השיר “לבי במזרח“ הוא במשקל “המתפשט“ [לעיון:
משקל:
.]1988 ,
רינה צדקה, “ראה שמש“, אבן יהודה: דינה רכס
פרשנות השיר
:1
בית
ל
ַ
כ
ֹ
ר א
ֶ
ש
ֲ
ת א
ֶ
ה א
ָ
מ
ֲ
ע
ְ
ט
ֶ
יךְ א
ֵ
ב / א
ָ
ר
ֲ
ע
ַ
סוף מ
ְ
י בּ
ִ
כ
ֹ
נ
ָ
א
ְ
ח ו
ָ
ר
ְ
ז
ִ
מ
ְ
י ב
ִ
בּ
ִ
ל
ב?
ָ
ר
ֱ
ע
ֶ
יךְ י
ֵ
א
ְ
ו
תפארת הפתיחה (זהו קישוט רטורי שבו נהגו המשוררים
לפתוח את השיר): הדובר מציג קושי פיזי – הלב שלו
נמצא במזרח, בארץ-ישראל, אך הוא עצמו נמצא במערב,
בספרד. יש לנו ניגוד בין הלב לבין הגוף, וניגוד גיאוגרפי,
מזרח ומערב. לא רק זאת, המשורר מדגיש כי הוא נמצא
בסוף מערב. זהו אמצעי שבו המשורר מקצין את מקומו
הפיזי. המשורר משתמש בשאלה רטורית – איך יהיה האוכל
יהיה טעים). ר׳ יהודה הלוי אינו מסוגל
=
טעים לו? (יערב
ליהנות מהמזון שהוא אוכל מרוב געגועים ורצון לעלות
לארץ-ישראל. עוד על תפארת הפתיחה: בפתיחת השיר,
בבית הראשון, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב“, יש זהות
בין החרוז בדלת (בתחילת השורה) לחרוז בסוגר (בסוף
“ – המשלים את החרוז המבריח
ְ
ב
ַ
ר
X“
השורה). החרוז הוא
(בסוף כל שורה).
:2
בית
ל
ֶ
ב
ֶ
כ
ְ
נּי בּ
ְ
א
ַ
דום ו
ֱ
ל א
ֶ
ב
ֶ
ח
ְ
עוד / צּיון בּ
ְ
י, בּ
ַ
ר
ָ
ס
ֱ
א
ֶ
י ו
ַ
ר
ָ
ד
ְ
ם נ
ֵ
ל
ַ
ש
ֲ
ה א
ָ
יכ
ֵ
א
ב?
ָ
ר
ֲ
ע
באותם ימים הייתה ארץ-ישראל נתונה לשליטה נוצרית
ל
ֶ
ב
ֶ
כ
ְ
דום) בעוד ספרד נתונה לשליטה מוסלמית (בּ
ֱ
ל א
ֶ
ב
ֶ
ח
ְ
(בּ
ר לעלות לארץ
ֶ
ד
ֶ
ר נ
ַ
ד
ָ
ב). מדובר בקושי נוסף – הדובר נ
ָ
ר
ֲ
ע
שבועותיי) אך הדבר נראה בלתי אפשרי
=
י
ַ
ר
ָ
ס
ֱ
א
ֶ
י ו
ַ
ר
ָ
ד
ְ
ישראל (נ
בשל המאבק הניטש בין הנוצרים למוסלמים ומקשה את
30
למרות השלווה היחסית והביטחון
הכלכלי של הקהילות היהודיות
בספרד המוסלמית בימי תור הזהב
ר׳ יהודה הלוי מציב את העלייה
לארץ-ישראל כמושא כיסופיו,
כמשאלת לב, ובשירו הוא כואב את
אי יכולתו לממש את כמיהתו זו