34 / 68
ב
שנים האחרונות נשמעות קריאות
של הורים לצמצום הפער בין מספר
ימי החופשה של הילדים בישראל לזה של
ההורים. בדרך כלל הדיון מתמקד במספר
ימי החופשה של הילדים וכיצד ניתן לקצר
ולצמצם אותם, אך מתברר שיש עוד נושא
שלם שלא מדובר בו - ימי החופשה של
ההורים בישראל.
על פי חוק חופשה שנתית, עובד בישראל
זכאי למינימום של עשרה ימי חופשה -
כלומר, שבועיים חופשה בפועל - בארבע
השנים הראשונות שלו בעבודה.
אותו עובד/עובדת נשארים עם עשרה ימי
חופשה לשנה עד לשנה החמישית באותו
מקום העבודה, רק אז יגדל מספר ימי
החופשה השנתית, כל שנה, ביומיים, עד
לשנה השמינית. מכאן ואילך יגדל מספר
ימי החופשה ביום בכל שנה, עד שבשנה ה-
41 יש לעובד או לעובדת 32 ימי חופשה -
חודש שלם. החוק נחקק ב- 1591, והתאים
מאוד לשוק העבודה באותה התקופה,
כשעובדים נשארו באותו מקום העבודה
במשך עשרות שנים. כיום שוק התעסוקה
הוא דינמי מאוד ורוב העובדים שמתחת
לגיל 04 מחליפים מקום עבודה כל 3–4
שנים. זאת אומרת שהם לנצח תקועים
עם עשרה ימי חופשה הקבועים בחוק
כמינימום ולא מצליחים לעבור אותם.
במילים אחרות, מי שגידלו ילדים בשנות
ה-07 וה-08, ואפילו בשנות ה-09, זכו בדרך
כלל לימי חופשה רבים יותר בגלל היציבות
התעסוקתית. אנשים שעבדו באותו
מקום עבודה נהנו כבר בשנה השביעית
משלושה שבועות של חופשה, ובשנה ה-
41 מחודש של חופשה. כלומר, רבים הגיעו
למספר סביר של ימי חופשה והמשיכו
ליהנות מההטבה הזאת למשך שנים.
החוק המקורי שנחקק התאים לאמנות
הבינלאומיות בנושא עבודה, שדיברו על
שבועיים חופש מינימליים המגיעים לעובד.
האמנות עודכנו בשנות ה- 07 למינימום
של שלושה שבועות חופשה, ורוב מדינות
נמצאות שם כיום, ואפילו מדינות
OECD
ה-
שמחילות ארבעה שבועות של חופש
לכל עובד. בישראל, כאמור, החקיקה לא
עודכנה. חשוב לציין שמספר ימי החופשה
של ילדי ישראל במערכת החינוך לא
השתנה באופן משמעותי לאורך השנים.
,
OECD
למעשה, בהשוואה למדינות ה-
מספר ימי החופשה לילדים בישראל לא
רחוק מהנהוג במדינות אלה, והוא עומד
על 67 ימים לעומת ממוצע של 07 ימים
“הגדלת מינימום ימי החופשה
מקרבת את העובדים במשק
למספר סביר של ימי חופשה
כפי שהיה מקובל בעבר“
ח"כ רחל עזריה (כולנו)
יוזמת חוק החופשות, לשעבר סגנית ראש העיר ומשנה לתיק החינוך בעיריית ירושלים
מחקרים מראים שעובדים שמקבלים את ימי החופשה
שהם צריכים, עובדים טוב יותר ופריון עבודתם גבוה יותר
התאמת חוק חופשה שנתית
למציאות התעסוקתית
34